לא בטוחה אם אפשר לפי הפוסטים שלי להבין שאני טיפה סוציומטית (במלים יפות - חרדה-חברתית, במלים פשוטות – ביישנית וברגעים קיצוניים כמעט מיזנטרופית). כל הנסיונות שלי להפוך את עורי לא החזיקו מעמד ולא ממש הצלחתי להיות זו שמדברת עם כל השכנים ומתיידדת בבית קפה. בספרים כתוב שצריך לחייך, שצריך לזכור שכולם רוצים שייגשו אליהם, אבל החיוך יוצא אצלי בקושי כעיוות פנים קלוש ולא משנה כמה אני מנסה לשכנע את עצמי שגם הבחורה שעומדת בתור תשמח אם אפנה אליה הפה שלי מסרב להיפתח גם אחרי ששיננתי לי בראש משפטי פתיחה מתוחכמים. הצלחתי אפילו לשתוק רוב הזמן בסדנה ליחסי אנוש של ורדה רזיאל.  

הטכניקה היצירתית השישית שמציעה מרתה בק היא "לעשות דבר אחד אחרת". היא לוקחת את הרעיון מפסיכולוג אחר שכתב ספר בשם זה. למשל, אם זוג נוהג לריב את אותו הריב במשך שנים על אף כל המאמצים להפסיק, הם יכולים, לפי שיטה זו, להמשיך לריב אבל הפעם ברגע שהם מתחילים במריבה עליהם לחבוש כובע, או להתיישב על הרצפה. במצב כזה סביר להניח שהמריבה לא תקבל בדיוק את הצביון הרגיל. 

 הזכרתי כבר שביום שישי לקחתי כלבה מ"אס או אס חיות". מאז אני לוקחת אותה כמה פעמים ביום למגרש הריק שמאחורי הרחוב שלנו לשם מביאים אנשים את הכלבים שלהם לעשות את צרכיהם (לצערי הכלבה שלי עדיין לא ממש מבינה את הפונקציה של היציאה הזו). זה אומר שאני יוצאת לרחוב כרגיל, לבושה באותם בגדים קצת מרושלים ועם אותם פנים שלא גורמים לאנשים לפנות אליי, אבל הפעם בליווי כלבה. מאז הספקתי לדבר עם יותר אנשים מהשכונה מאשר בחצי השנה האחרונה. קשה מאוד לא לומר בוקר טוב לאישה מבוגרת שמובילה כלב זקן שמקשקש בזנב לקראת הכלבה שלי. לא פחות קשה לא לקשקש עם האישה שלקחה לפני חצי שנה גור מ"צער בעלי חיים" או עם האיש הקשיש שטען שהכלב שלו האפיר כי הוא הזדקן וחשב שבגלל שלכלבה שלי צבע אפרפר גם היא זקנה. אפילו עם הבחור הקצת מפחיד החלפתי כמה מלים כאשר הכלבלבה שלו, שיש לה צבע חום כהה במיוחד, החלה לקפץ על הכלבה שלי עד שזו כמעט פרחה נשמתה. 

אני סובלת מעוד פגם: לוקח לי הרבה זמן לזכור פנים והרבה פעמים אנשים נעלבים מזה שאני לא מברכת אותם. אני יכולה, למשל, לראות את השכנה, שאני אומרת לה כל בוקר שלום בחדר המדרגות, בסופרמרקט ולא לזהות שזו היא. עכשיו אני יכולה לפחות לזהות את האנשים שכבר דיברתי איתם על פי הכלבים שלהם.