כשׁאת יוצאת מִכּסוּת שׁירַייךְ עֵירוֹמה אל הסתיו, הוא מחייך אליךְ מלבּישֵךְ ירוק וזהב.
ואת רצה על טיפּות גשׁם יחפַת אוֹתיות, מבקשׁת מהשׁמשׁ לשלוח מילים שׂמחות.
אך היום כּבר אפוֹר הזוֹהַר רק בּעינייךְ, מחפשׂת עוד שוּרוֹת להלבּיש מנגינה, לִזכּוֹת בּתרועות.
כּשׁאת יוצאת והסתיו פּוֹרח מוּלךְ, ערפל נמוֹג ולא צריך, לא צריך לדאוג.
את מתחדשׁת ילדה בּצבעֵי השׁמיים ולב לבּוֹ שׁל שׁיר שׁנרקם ונשׁכח מרעיף ניחוֹחוֹ בּאוויר.
|