| אני לא רוצה לכתוב פוליטיקה. יש הרבה אחרים שעושים את זה הרבה יותר טוב ממני. אבל בשקט ששורר כרגע ביני לבין המסך שלי, שלא מטיח בי טיעונים שכנגד, ולא גורם לי להתבלבל בוויכוח, יש לי צורך לכתוב משהו דחוף.
ידיד מרמאללה שלח לי לפני כמה ימים מייל עם קובץ צילומים מצורף. לקח לי כמה ימים לפתוח אותו, לא רציתי לראות את התמונות. יש דברים שעובדים עלי יותר חזק מדיווחים חמים ומידיעות בוערות בכותרות הראשיות של החדשות. עצי זית למשל.
גזע של עץ זית זה הדבר הכי אנושי שאני מכירה. רואים עליו את השנים, צומחות עליו יבלות, הוא מתפתל ותופח ומעוות עצמו לכיוונים אבסורדיים. הוא זקן וצעיר בגזע אחד. מצד אחד מציץ ממנו הפרצוף של השכנה שגרה ממול, ומסביב הוא משוויץ בגוף של בחור שרירי. הוא כסוף ושחור וחום וירוק ולבן ואפל וזורח - בגזע אחד. הוא מתכופף לרוח, וגמיש, ונושם ויציב וחם ומחבק וכועס ורוצה ומתחמק - בגזע אחד. הוא גבוה נורא, ונמוך נורא. ויציב נורא ורך ומערסל נורא - והכול בגזע אחד. והוא תמיד חם.
כל ההתלבטות שלי מול קובץ הצילומים שלא פתחתי יכולה הייתה להיראות טיפשית ומיותרת, סופסוף לא מדובר בחיי אדם אלא רק בעצים. אף אחד לא נפגע באמת, זה רק רכוש. לא? אבל בסוף פתחתי.
כבר כמה ימים אני מסתכלת על התמונות האלה וחושבת - איזו צורה יש לנו. עד כמה הכיבוש הזה כבש אותנו מבפנים, והרקיב לנו את הערכים הכי בסיסיים. ואני מזכירה לעצמי שהיונה שחזרה אל נוח בתיבה אחזה במקורה ענף של זית.
מלה על אלוהים. החבר'ה האלה, שעשו מה שעשו למטע עצי הזית של כפריים ליד רמאללה הם יהודים כמוני, ישראלים כמוני, מדברים עברית כמוני, מתפללים לגשם כמוני. אבל האלוהים שלהם הוא לא האלוהים שלי.
© כל הזכויות שמורות |