אתמול היא התחתנה..והיה ניכר שהיא כל כך מאושרת.

דמעות מלאו אותי.

דמעות של אושר. הלכנו יחד דרך. כבר יותר מ 15 שנה. נגענו אחת בחיים של השנייה בכל רגע כמעט.

היינו שם יחד בהתחלות, בשאלות, בכאבים, בפחדים, בכעסים, בהתלבטויות. היינו שם יחד ברגעים השמחים, באושר הרגעי, בחיוכים, במילה טובה, באהבה גדולה.

הלכתי איתה יחד בדרך שהובילה אותה אתמול לחופה. עברתי איתה את כל הגאיות וההרים של זוגיות - למצוא בן זוג, להיות בזוג, להיות בת זוג. ובתוכי ידעתי שאתמול ציין תחילתה של דרך חדשה עבורה. סופה של דרך אחרת. ישנה.

והדמעות שמלאו אותי היו גם דמעות של עצב. של אכזבה. בעיקר מעצמי.

לא הייתי שם איתה כשהחלום התגשם ולחייה נכנסה אהבה אמיתית, זוגיות אמיתית. לא הייתי איתה שם כשכל השאלות והתהיות וההתלבטויות והאכזבות וההבנות התכנסו להם כולם לתשובה: היא אוהבת, היא אהובה. היא מתחתנת, היא מאושרת, ואני אכזבתי אותה, את עצמי. דווקא כשהכל התחיל להתיישב במקומו - לא הייתי איתה....

היית כל כך יפה אתמול חברה אהובה שלי, היית כל כך זורחת ומאושרת, היית כל כולך אהבה.

התרגשתי. חייכתי. רקדתי. שמחתי. לרגע אחד הרגשתי ששנה של התרחקות נעלמה כמו בועת סבון.

אני אוהבת אותך חברה אהובה שלי, אני מאחלת לך שימייך עם האיש שלך, יראו כולם כמו הזוהר והיופי שנצצו ממך אתמול. שתהיי כל יום מאושרת, כל יום שלווה, כל יום מוגשמת.

שתמשיכי להיות את בכל יופיך והדרך, שהחיים יחבקו אותך כמו שחיבקת אותם אתמול

ושנהיה שוב. חברות.