גדולתו של הספר היא בכך שהוא עוסק באמיתות הקשות שכל ישראלי מעדיף להתעלם מהן ולחשוב על

דברים נעימים שאינם קשורים באיום על עצם קיומו. מבחינה זו, כל מי שיקרא בספר יקבל מקלחת קרה.

נקודת ראייתו של הרמטכ"ל לשעבר על הסכסוך עם הפלשתינים היא ריאליסטית עד כאב.

הספר נפתח בתזה שאומרת כך: הסכסוך של ישראל עם העולם הערבי כולו, מיום הקמתה ב-48' היה

סכסוך לאומי רווי במלחמות ושפיכת דמים שבכולם נצחנו. בשנת 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים,

הארץ הערבית המובילה והמשמעותית, ומיד אחריה בא הסכם השלום עם ירדן. בזאת הסכסוך הלאומי

עם הערבים תם. אך באותה שנה עצמה הייתה מהפכה באיראן שהביאה שם שלטון של אייטולות. מטרתם

הייתה, קיימת ותתקיים כל עוד הם בשלטון, להלחם בתרבות המערב הנוגדת את אמונות האיסלאם.

על פי אמונתם המשיח, כלומר המהדי בפיהם, יבוא כאשר כל האנושות תעבור אל האמונה במוחמד. זו

מטרתם והם משקיעים את כל הונם ומאמציהם באופן שיטתי ומתוחכם כדי להשיג מטרה זו. הפעולה

הפומבית הראשונה הייתה הפיגועים בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 , פיגועים אשר נתנו מכה קשה

למעצמה העולמית היחידה וערערו את ביטחונה ואת ביטחון כל האומות שראו בארה"ב מנהיגתן של

האומות הנאורות. המטרה השניה של הרפובליקה האיסלאמית בטהרן היא חיסולה של ישראל, שבה הם

רואים עמדה קדומנית של העולם המערבי בלב ליבו של האיסלאם. זו הסיבה שאיראן החלה לפתח נשק

גרעיני כדי להפוך למעצמה איזורית. מאותו רגע, טוען יעלון בספרו, הסכסוך של ישראל עם הערבים הפך

לסכסוך דתי שאין לו פתרון של פשרה. על ישראל להפנים, בהתאם למציאות זו, שהיא חייבת להלחם

על חייה ולחיות על חרבה עוד דורות רבים וראשית החוכמה היא להכיר בעובדה זו. הנוסחה "שטחים

תמורת שלום" הפכה ללא רלוונטית ופתרון שתי מדינות לשני עמים אינו ישים כאשר הסכסוך הוא דתי.

ומכאן הספר מביא שורה של עובדות שבוגי נכח בהתהוותן והשתתף בדיוני הקברניטים בתוקף היותו ראש

אמ"ן, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. אנסה לסקור בקצרה את המשמעותיות שבהן.

בשנת 1995, סמוך מאד להרצחו, רבין הגיע למסקנה שעראפת לא מקיים את התחייבויותיו על פי הסכם

אוסלו והחליט להפגש עמו, להכות בשולחן ולתת לו אולטימטום. הפגישה נקבעה למועד מאוחר מהיום בו

הוא נרצח, ואת הפגישה בה כותב הספר נכח נוהלה ע"י שמעון פרס. הישראלים תבעו את מעצרם של

מחוללי הטרור ע"י הרשות הפלסטינית וכאשר ראש השב"כ דאז החל להקריא את הרשימה - השם

הראשון בה היה מוחמד דף ועראפת מיד אמר: "מוחמד מי?" ליעלון היה ברור שעראפת מתעתע בנו

ומשחק משחק שפל אך שמעון פרס לא היה מוכן לשמוע והגן על עראפת "שאינו מצליח לשלוט באנשיו."

מיד אחר כך הייתה דרישה לבצע את שינוי נוסח האמנה הפלסטינית כפי שהסכם אוסלו חייב אך עראפת

התחמק ושמעון פרס שוב התעלם. וכותב בוגי: "כבר ברור היה לי שלא רק עראפת מרמה אותנו. אנו מרמים

את עצמנו." וממשיך בוגי ואומר: "ההבנה שלי הייתה שאילו רבין היה בחיים, הוא היה מגיע לעימות עם עראפת

בראשית 1996. אבל פרס הוא אדם אחר, והוא נהג באופן אחר. הוא לא התעניין בפרטים. הוא לא רצה

שיבלבלו אותו עם העןבדות. הוא פעל על פי החזון שלו, ולא נתן למציאות לשבש את החזון. הוא חשב שבהגשמת

חזונו הוא ישנה את המציאות. הלוואי שהיה מצליח."

ועוד בעניין הסכם אוסלו כותב בוגי: "פייסל חוסייני הגדיר זאת בהשתמשו במשל הסוס הטרוייני: הסכם אוסלו

היה סוס טרוייני שבאמצעותו נכנסנו לפלסטין, ובספטמבר 2000 יצאנו מבטן הסוס." חיזוקים לגישה זו ניתן

למצוא לאורך זמן בדברים שכתב ואמר צחר חבש, הנחשב לאידיאולוג של הפתח. וממשיך הספר: "מה שאינני

מבין הוא מדוע בשנת 2000, כאשר הכל היה כבר ברור, פרס לא קם ואמר: עראפת הוא הבעיה ולא הפתרון.

עראפת הוליך אותי שולל. הודות לו הפלסטינים נתפסים בעולם כמי שנאבקים על שחרור לאומי, על אף

שבפועל הם נאבקים על ביטול החירות הלאומית של העם היהודי ושל מדינת ישראל. עראפת תמיד חתר אל

היעד האסטרטגי: החלפתה של ישראל בפלסטין. ההיסטוריה תשפוט אם עראפת צדק או לאו. אם לבסוף

תהייה ישראל מדינה שוכנת לבטח - עראפת לא צדק. אם לא כך יהיה - עראפת בכל זאת צדק.

ומסכם יעלון את מסקנותיו כך: העולם מעריך שהפלסטינים רוצים את פתרון שתי המדינות וישראל אינה רוצה בכך,

אבל האמת הפוכה. ישראל רוצה בפתרון שתי המדינות והפלסטינים אינם רוצים בו. מבחינתם, הגבול

איננו הגבול של 1967, אלא הים התיכון. ולכן הם אינם מוכנים לשום פתרון שיעניק להם מדינה בגבולות

1967, אך ימנע מהם את האפשרות לשאוף אל מעבר לגבולות 1967. אם זה המצב, ברור שבין אם יהיה

הסדר ובין אם לאו, הם ימשיכו להכות בנו כל עוד יוכלו, כל עוד יעריכו שהאלימות משתלמת. וכיוון שכך, הצורך

להוכיח לפלסטינים שהאלימות אינה משתלמת הוא צורך אסטרטגי. עראפת לא היה מצליח אלמלא

שיחקו לידיו ישראלים מסויימים שאותם אני מגדיר "סופניים" - אלה שהעובדות אינן חשובות להם, אלה

שגם אם המציאות טופחת על פניהם ואף מרעידה את אמות הסיפים, הם לא ישנו את תפיסתם.