אל עצמי אני מדברת הרבה בזמן האחרון מילים מנחמות, מילים של תקווה, של "הכל יהיה בסדר" מנסות לשכנע כי שברון הלב יחלוף, כי ההחלטות שנפלו נכונות והעתיד יהיה טוב יותר כי הרי עד עכשיו החוויה השמימית הזו שאנו קוראים לה "חיים" לא ממש הוכיחה את עצמה מנסה להבין מדוע אני מתנהלת כשיכור שראשו עליו סחרחר ואינו מצליח למצוא את דרכו באפלה הנשמה הולכת לטייל בעולמות עליונים והגוף טרוד בשלו, מסרב להישמע להוראות הנפש ובחדר הקטן והחשוך בביתי הארעי, רק אור קטן מאיר במחצית הלילה זה אינו אורה של עששית או נר, אלא דווקא של המכשיר הסלולרי שמחכה, כמעט כמוני, לשיחה אשר תגאל אותי מייסורי. ולעיתים הצער מתגנב ללב במפתיע, ללא הכנה מוקדמת הוא נופל כמו משקולת מאה טון וכשהוא מגיע אני צונחת תחת כובד משקלו אל תהום ללא תחתית ומי הוא זה שנותן לי יד ועוצר את נפילתי אינני יודעת. ולפעמים אני מייחלת לקום בבוקר ופשוט לדעת. אני מייחלת לבואה של נבואה. גופי כואב כולו מציפיה לודאות. לדעת שאתה אוהב אותי. לדעת שאני אתגבר. לדעת שטעויות עבר לא יחזרו עוד. שזוהי התחלה חדשה באמת. לדעת שלעולם לא אצטרך לחוש את צריבתו הארסית של כישלון. או את המחנק בגרון למשמע קולך בידיעה כי לא אשמע אותו יותר. אני רוצה לגלוש אל תהום השיכחה. לטעום את הדבש המתוק של ההכחשה. לשחות בים של אובדן חושים. ואינני יכולה. אינני יכולה. משהו בתוכי מושך אותי למטה. משהו בתוכי מושך אותי למעלה. לצדדים. אני מתגעגעת לחיים שלי. מתגעגעת לחיוך שלי. לשמחה שלי. אני מתגעגעת לילדה הקטנה שהלכה לאיבוד במעגלי החיים. תמונת ילדה עם עם חיוך אבוד כשלא הצליחה לעשות את צעדיה הראשונים ומעדה וכתפיית שמלתה נשמטה, מותירה אותה המומה ומבולבלת. הילדה ההיא רק רצתה ללמוד לרוץ. הילדה של היום לא מצליחה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמה. היא בורחת לבית אמא, כמו מבקשת שתגן עליה בסינרה מפני פגעי העולם. אני מתגעגעת למקום אחר.
|