אצל הדיכאון יש מקום לכולם. ללבנים ולשחורים, לאלו שבאים לזמן קצר ולאלו שבאים לשנים ארוכות, ובפינת הקפה אפשר למצוא צנצנות מלאות וופלים ועוגיות בטעמים שוקולד, לימון ווניל.
כשאני מגיעה אליו אני לא צריכה להשאיר בכניסה את הגיבנת שלי. יש לו די כוח כדי להכיל בן אדם יחד עם כל הגרוטאות שהוא סוחב על הגב. אני פשוט דופקת בדלת, נכנסת ומתיישבת לכמה זמן שצריך.
הוא לא אומר לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים. הוא לא מנסה לנער אותי. הוא פשוט נמצא שם, עם דלת פתוחה, מלא ציפייה, שאשאר.
אני מרגישה כמו בבית אז אני חולצת נעליים, מתיישבת מול השולחן ומזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה המשמימים, בוחרת באחד מהם ובוהה.אחר כך אני עונה לטלפון בחוסר חשק, אוכלת משהו, במקרה הטוב מתקלחת ואז נכנסת למיטה, לעוד כמה שעות של בהייה, הפעם בנפש המחוטטת שלי.
אין רגעים מתאימים יותר כדי לעלות על המגלשה שמורידה אותי היישר אל תחתית הרחמים העצמיים. אני צוללת לתוכם, ונעים לי, ונוח מאד. וירא אלוהים כי טוב.
אחרי כמה ימים תחושת מחנק משתלטת עלי ואני מבינה שלקחתי מנת יתר של עצמי. אני מתקלחת, מקשיבה לדיסק שאני אוהבת, לובשת חצאית שמזכירה לי שאני אישה ויוצאת שוב אל העולם. האוויר בחוץ - אותו אוויר שהיה, העיר מנוכרת ועיוורת אל יושביה. אבל בצד הדרך אני מצליחה להבחין בשני גורי חתולים קטנים משחקים אחד עם השני בגינה בהתלהבות השמורה ליצורים חיים בתחילת דרכם. ההתבוננות בגורים האלה פועלת עלי כמו ערכת החייאה בטיפול נמרץ. מיד הצבע חוזר ללחיים, האור ניצת בעיניים ונדמה לי שסילקתי את כל הפחדים כולם, לפחות עד הפעם הבאה. |