יושבת כאן, על כורסת עץ. מתבוננת בחלון הענק הזה. מבקשת להבין ודבר לא מובן. יושבת כאן, בסלון שפעם היה החדר השני. עכשיו הוא רק סלון שתי כורסאות עץ עתיקות שולחן עץ ישן, לא שלי קופסת תירס קטנה צובעת את הרצפה הלבנה ארבעה נרות ממתינים לבערה מחשב מקולקל ולפטופ מבוהל. מזגן בן שמונה. עוד חמש שנים יחגוג בר מצווה ואני לא אהיה פה. מי ישמח אותו בהדלקת כפתור ענוגה?
כן. בעוד חמש שנים לא אהיה פה. אהיה שם. במציאות האמיתית שלי. בחיים הראויים שלי. בלי שתי כורסאות העץ היחידות שיש לי כאן. בלי קופסת התירס הצבעונית. בלי שולחן העץ העייף. בלי מחשב מקולקל.
אבל הכי אני. |