מול הבית שלי עמד ערבי וצעק. אני לא הבנתי מילה כ מ ו ב ן. בתיכון, בחרתי ללמוד צרפתית. הגשם שטף סביבו נהר צהוב של עלים יבשים ונמלים טובעות, בבריכה מעופשת הוא עמד יחף ורועד מקור. בידיים מגואלות מבוץ וציפורניים שחורות החזיק שלט מקרטון. "תנו לחיות לחיות" היה כתוב שם. בצרפתית.
*
8:10 בבוקר, יום רביעי
האריה שלי שונא ריח של צעקות. במיוחד בבוקר. זה מסריח לו מהצורך לקום לעבודה ושמישהו שכח להדליק את הדוד. השאגות שלו כמעט החרישו את הרעש הערבי, אבל לא לגמרי. אף פעם לא לגמרי. אפילו שהן היו במלוא הגרון. "רוצה אקמול?", שאלתי אותו. "גגררררעעעההההררררר", הוא נהם ורקע בכף רגלו. הציפורניים הארוכות שרטו את הפרקט ובמבט מזועזע פתחתי את דלת הכלוב ושחררתי אותו. עד הפרקט, יו נואו.
*
המרפסת שמשקיפה קדימה על הרחוב היא בזווית מצוינת לאלו שיוצאים לציד.
*
8:13 בבוקר, יום רביעי
האריה שלי לקח תנופה וזינק קדימה, הרוח עזרה והרימה אותו אל על. כמו כלב שוחה הוא דרבן עם הרגליים, התקדם באוויר למעלה והלאה. שיער הרעמה התבדר ברוח, זהוב ואדיר, התנופף כעטרת מלוכה. לרקע הצווחות, השאגות והגשם – התפוצץ לו בנחת הפופקורן במיקרוגל.
*
זה כבר קרה בחורף שעבר, אני לא יודעת איך שכחתי. הכול נשאר תמיד אותו דבר?
*
8:21 בבוקר, יום רביעי
זרם אדיר של מזג אוויר כוחני הגיע משמאל, ארבעה כיוונים ומערבולת נוצרה, לאריה שלי לא היה סיכוי. מצד לצד הטלטל ונסחף, נחבט חמש פעמים בקיר הבניין וכמעט הסתבך בחוטי הכביסה. כבלי החשמל שהשתחררו מהעמודים המסוכנים השליכו זרמים של אנרגיה בפרצים צהובים זוהרים. לרגע, הוא נעלם – פתאום הופיע מרוט – ושוב התחשמל.מוזר, בלימבו שנוצר מחוץ לחלון האריה שלי הפך ליונת שלום.
*
8:24 בבוקר, יום רביעי
"רוצה אקמול?" שאלתי את הערבי הרטוב. זו לא הייתה התחנפות, אבל מה אני צריכה שהוא ילשין עלי לצער בעלי חיים?! הוא צעק בחזרה, מחוות ותנועות ידיים מוגזמות. דרך אגב, הוא גם צעק. בערבית. וצעק. יונת השלום עפה במעגלים סביבנו, אף פעם לא ראיתי יונה כל כך צחורה, גם הוא כנראה. בפליאה, הביט למעלה, וכך זו חלפה מעליו ולשלשת לבנה וצחורה על אפו נחתה. ברקע הגשם פסק וכך גם המיקרוגל, הפופקורן שלי היה מוכן. נכנסתי פנימה וסגרתי את החלון. אני סופר מבסוטה מהגימור הצרפתי שמעטר אותו.
*
הדרך לעבודה לקחה לי היום 24 דקות. במשך הזמן הזה הודיעו בגלי צה"ל שלוש פעמים על אזעקת "צבע אדום" לתושבי שדרות. |