חלפו הפריימריז ונקבע מיקומו של כל מועמד ואני חש ירידת מתח. פיזית וגם נפשית. אני מרגיש שאני נמצא בתקופת מעבר מהמאמץ האישי למאמץ הקבוצתי. עכשיו מדובר בגורלה של המפלגה כולה שעומד למבחן ואיזה מיקום היא תקבל מהציבור.           

 בשבועות האחרונים הבחנתי בשינוי מסוים כלפי המפלגה. שינוי לטובה כמובן. כאילו חלף לו הגל העכור והקודר שפגע במפלגה והטיל אותה, פצועה וחבולה, אל הקרקע. באותם ימים לא הבנתי מהיכן מתפרצת לה העוינות הנוראה כלפי המפלגה ובייחוד כלפי האיש שעומד בראשה. לכל אדם שפגשתי היתה דעה, לרוב שלילית, כלפיה וכלפיו.            

לא תמיד התלווה אליה הסבר משכנע. לעתים מופיע גל עכור שמטלטל את כל מה שמסביב והוא נעלם כלעומת שבא. הגל האנטי עבודה ואנטי ברק לא חלף לגמרי אבל הוא בשלבי היעלמות. אני נתקל ביותר ויותר אנשים שמדברים בשפה רכה ואף באמפטיה כלפי העבודה ואהוד ברק.           

פה ושם הבחנתי בחשש מהול בחרדה שמה היתה הפרזה מהדרך שבה הותקפה המפלגה. אנשים לא הזדהו עם נבואת הזעם של עמוס עוז והתקשו לראות את הזירה הפוליטית בלי נוכחותה של האם המיילדת של המדינה. לטוב ולרע, העבודה יילדה את המדינה ובעיני רבים היא אשמה ב'חטאים' שהתלוו למלאכת ההקמה. אני לא רוצה להישמע נוסטלגי או רומנטי אבל המרד כלפי העבודה יש בו לא מעט סממנים של מרד הבנים באבותיהם.           

פגש אותי דייג ביפו לפני כמה שבועות. אהבתי אותך ואהבתי לשמוע אותך, פנה אלי אחרי שהציג את עצמו. "אבל עכשיו אני מאוד כועס עליך," הוסיף."מה קרה?" שאלתי."זה בגלל שהצטרפת למערך!" התקשה להסתיר את כעסו."ומה רע בכך?" הקשיתי."מר בן סימון, אתה לא מתבייש לשאול את השאלה הזאת? שכחת מה עשו להורים שלנו? שכחת איך שלחו אותם למעברות? שכחת איך התנהגו אליהם? עד היום אני לא שוכח וגם לא אשכח. גם אני ממוצא מרוקאי כמוך והתאכזבתי מאוד שהצטרפת לאלה שפגעו בהורים שלנו."           

 במשך השנים שלי כעיתונאי שטח פגשתי אלפי אנשים שנשאו כאב בליבם על ימי הקמת המדינה ועל הצורה שבה נקלטו הוריהם. אחדים מהם הזילו דמעה מולי כשסיפרו כיצד הושפלו. כאב הקליטה עבר בירושה לילדיהם שעל אף שנולדו בישראל, המשיכו לראות בחוויית הקליטה כאילו הם הם היו קורבנותיה הראשיים.          

  הליכוד ובראשם מנחם בגין ובנימין נתניהו הפיקו את מלוא התועלת הפוליטית מאותה טראומת קליטה. תושבי הפריפריה הולידו את המהפך ב- 1977 שהעלה את מנחם בגין והמשיכו את המהפכה כשהעלו את בנימין נתניהו לשלטון ב-1996.

מי כמוני למד דבר אחד או שניים על עוצמתו של העבר. הזיכרון, בייחוד של הכאב, נצרב בתודעה לדורות ואף ליותר. ולא רק בישראל. במחוז קוויבק בקנדה כל לוחית זיהוי שמודבקת על כל מכונית נושאת שלוש מלים בצרפתית בנוסף לספרות. "JE ME SOUVIENS, ("אני זוכר"). ומה זוכרים תושבי קוויבק דוברי הצרפתית? הם זוכרים את הפלישה של המתיישבים האנגלים לחופי קנדה במאה ה- 17 ואת הניסיון לגרש את דוברי הצרפתית שקדמו להם.           

 כעיתונאי התוודעתי לנוכחותו של העבר במציאות הישראלית. לא תמיד הסכמתי איתה אבל תמיד ניסיתי להבין את שורשיה. קיומה הוליד נתק בעייתי בין מפלגת העבודה ובין העולים משנות ה- 50. אני נוטה להאמין שאותה איבה נמצאת בשלביה האחרונים. בני הדור השלישי לאותם עולים כבר חשים פחות את משקלו של הזיכרון והם מגלים פתיחות פוליטית ראויה לציון. 

לכן הדיבורים על היעלמותה של העבודה הם מוקדמים ואין להם אחיזה במציאות. משיחות עם אנשים הם יודעים ומבינים שדרכה של המפלגה צודקת לנוכח החרדות ממה שצפוי בחברה ובכלכלה. הם יודעים באותה מידה שכלכלת שוק ושוק חופשי יפגעו בשכבות החלשות ובמעמד הביניים ומייחלים לכך שהמדינה תערוב לעתידם ועתיד החסכונות שלהם.           

זו הסיבה שאני לא מתרשם מהסקרים הנוכחיים. קדחת הסקרים התפשטה כמו אש ונהפכה למנטרה קדושה. אין לי ספק שהליכוד של נתניהו וקדימה של ציפי ליבני יאבדו מכוחם הנוכחי בגלל שלשתי המפלגות אין פתרון מניח את הדעת לאי הוודאות הכלכלית והשלכותיה החברתיות.

            בממצב כזה רבים ירצו לראות מפלגת העבודה חזקה גם בגלל אמונותיה וגם בגלל שהיא המפלגה היחידה שאפשר לסמוך עליה בשעת משבר.