היא ישנה כשאני באה לבקר במחלקה הסיעודית. אני מתיישבת בשקט בכסא הגלגלים שלה, שכן אין כסאות אחרים בחדר. אני מביטה בה. נדמה לי לפעמים שאני מכירה אותה יותר טוב ממה שהיא מכירה את עצמה. מתוך הרישומים הרגשיים שהחיים במחיצתה השאירו בי, אני יודעת שהיא התכחשה לפחדים שלה, שהיא האצילה אותם עלי, שנאלצתי להרגיש אותם עבורה. כך שמרה על תדמית הג'דה-חברמנית-אמיצה שהיא התיימרה להיות (כמו בצילום שלה כמפקדת ב"הגנה" עם ירכיים מוצקות ובמכנסי חאקי קצרים) ואני הייתי הרגישה והחרדתית שלא ברור מאיפה קיבלתי את התכונות הרכרוכיות האלה אלא אם כן נזכרים בסבתא מהצד השני שכמוה הייתי מהירה להזיל דמעות. חרדות שהופקדו אצלי; ממחלות, מאסונות ומצחוק הגורל - נאגרו במשך שנים וצברו נפח, ואז התעוררו יום אחד בעקבות תאונת דרכים, שממנה יצאתי ללא שריטה, אבל עם נפש רועדת.

פחדתי לנסוע במכוניות, באוטובוסים, שלא לדבר על טיסות. היו לי סיוטים מאסונות טבע. הייתי בטוחה שיש לי מחלה ממארת. אחרי שנה אגורופובית במעונות הסטודנטים בירושלים, הכרחתי את עצמי לעשות את כל מה שפחדתי ממנו, עליתי על מכוניות ואוטובוסים ואפילו מטוס, אבל במחיר של זיעה קרה ואדרנלין גבוה שגרם ללב שלי לפעום במהירות במתכונת חירום במשך שעות רצופות. שיננתי תפילות בכפייתיות ואסרתי על עצמי להוריד את הערנות ולו לרגע, שמא בדיוק אז אחטוף את המכה. נבואה על רעידת אדמה חזקה הדירה שינה מעיני, והיא אכן התרחשה. רק שדווקא פספסתי אותה – בדיוק עליתי במעלית של "בית הספרים הלאומי" והספקתי רק למצוא את האנשים עומדים ומסתכלים בתדהמה על הקירות ברגעים שלאחריה.

שנים רבות חייתי בציפייה ללא-צפוי. במשך הזמן השתחררתי בהדרגה מחרדות רבות, אבל אם היו מספרים לי שיבוא יום שבו אהיה מסוגלת לחיות בחוסר ודאות מוחלט - כפי שהיום אני מאמינה שכזה הוא טיב המציאות; אין לי מושג מה יהיה מחר – כנראה שהמכורה לשליטה שהייתי לא היתה מעלה זאת בדעתה.

אני זוכרת שקצת לפני מלחמת המפרץ הנחיתי קבוצה טיפולית בבי"ח אברבנאל במסגרת העבודה המעשית בתרפיה באומנות. המתח בארץ כולה היה גבוה, הצורך ללכת עם ערכות המגן, העלה חרדה לגיטימית מאוד. היחידים שלא פחדו היו חולי הנפש. איש אחד שסבל מחרדה, על אף שהוא לא הרפה מהחרדה "שלו", לא היה מודאג בכלל מהטילים הכימיים של סדאם חוסיין. ואז הבנתי שהקטסטרופה שהאדם החרד חושש שהיא תבוא, כבר קרתה. אי שם בעבר. יש בתודעה היפוך זמנים, תעתוע. החרד הוא פוסט טראומתי, לא פרה-טראומתי. לנסיבות החיצוניות אין כל קשר לזה. הדרמה היא רק בפנים.

גם אצלי, כשנולדתי, כבר עטפה אותי עננה של חרדה; האם זאת תהיה תינוקת בריאה? שתי האחיות הבוגרות יותר של אמא שלי היו חולות מילדות (עד היום אני לא יודעת באמת מה היה להן) והן נפטרו בגיל צעיר. כמובן שהייתי ילדה חולנית, רזה וחלושה שסירבה לאכול. בנחישות ועקשנות עשתה אמא שלי את מה שאמה עשתה לפניה וטלטלה אותי בין רופאים חמורי סבר ורואי שחורות שחוררו לי את הטוסיק בזריקות והמליצו על שמן דגים.

הנה, מסתבר שאני שרדנית. כמוה. אני לא יודעת מתי יצאה לאור ההבנה שאני לא כזאת חלשה והיא לא כזאת חזקה. וגם חוסן מדומה הוא לא לְעולם. אולי לא שמתי לב שהוא כבר לא שם מזה זמן. נראה גם ששרידי כוח הרצון שלה הלכו והתמעטו בשבועות האחרונים. בדליפה איטית, כמו לשקית השתן. ועכשיו כשאני מביטה בה ישנה במיטה שבמחלקה הסיעודית, השבריריות שלה נוגעת לי ללב. כשהיא פוקחת את העיניים ורואה אותי – היא מחייכת והפנים שלה מוארות לקראתי. היא תמיד מקדימה אותי ושואלת ראשונה: "מה שלומך?" גם עכשיו, היא ממשיכה לדאוג לי.