חמישים שנות פסימיות זה מטען שלא הולך ברגל. זה מלמד אותך שאין שום משא כבד שלא יכול להיות כבד ממנו, שום צחוק שאין בו גם לעג ושום שמחה שאין לה סוף. שום הצלחה לא נשארת, כל אהבה נגמרת, ואמון זה דבר שכדאי לשמור לעצמך. אתה מצליח לאסוף הוכחות מוצקות ומדעיות שהעולם חרא ושהמצב כנראה יהפוך להיות יותר גרוע ממש בקרוב. באופן מפתיע, גם הזכרונות שלך מהעבר מעלים תמונה קשה ולא תמיד קל להחליט מה יותר גרוע - מה שהיה או מה שיהיה. לאנשים פסימיים יש חופש לבחור איפה להיות, בזכרונות הכואבים או בחוסר התקווה ובייאוש ממה שהעתיד יביא. אנחנו לא מבזבזים את הרגע הנוכחי על התעסקות במציאות או נהנתנות מטופשת - תמיד יש איזה עצב קטן ומתוק להיזכר בו או איזו דאגה קונקרטית ממה שייקרה מחר. לאנשים פסימיים אין צורך בעיתונים או חדשות ברדיו כי הזוועות זועקות אלינו מכל פינה, כל צלצול טלפון או תקתוק של SMS מביאים איתם בשורות לא כל כך משמחות. אם הטלפון מצלצל בשמונה זה אף פעם לא יהיה לקוח חדש שממהר לרכוש את השירותים שלנו אלא וודאי עובדת שלא תגיע כי בעלה עם חום גבוה ומקיא על כל הבית או הילד שאחר את ההסעה וצריך לקחת אותו לבית הספר. את הבנק פותחים רק בתשע וחמישים שנה הם לא התקשרו שהפלוס שלי גבוה מידי אז זה לא הם. חמישים שנות פסימיות זה נכס שלא הולך ברגל. זו פוליסת ביטוח שמגנה עליך מהפתעות. לא יהיה יותר גרוע ממה שאתה מדמיין. נכון יהיה רע אבל נקבל אותו מוכנים ומסבירי פנים. לא ציפינו למשהו אחר ואין מקום לאכזבות. תכנית ביטוח כל כך אמינה לא קמים וזורקים פתאום יום אחד בגיל חמישים. אבל אם בודקים אותה טוב פתאום אפשר לגלות בה כמה סדקים. למשל שכבר חמישים שנה העולם נהיה מיום ליום יותר חרא אבל אני עוד קם כל בוקר ומצליח ליצר משהו חדש, קטן אבל משהו. שיש לי עוד כמה חברים שלמרות הכל יענו לטלפון שלי גם מהקצה השני של העולם ויעזבו הכל כדי לבלות איתי שעתיים. ואם מתגנבת איזו אופטימיות לרגע אז לא צריך להיבהל - הגרוע מכל עוד לפנינו. |