רק בסוף הבנתי שלא ראית אותי.

 רק בסוף כשנעלתי את הנעליים שלי ליד הדלת, יותר נכון כמה דקות לפני כן, כשאמרת לי שהדמעות שלי מחמיאות אך לא קשורות למציאות הבנתי, שלא שמעת ולא ראית דבר.

לא יכולתי להפסיק לבכות מולך.

 ניכור, ריחוק ואי הבנה יוצרים אצלי עצב שלאחריו תסכול שלא יכולתי ולא יכולה לעשות דבר.

כאב לי שאני לא יכולה להציל אותך.לא יכולה להציל את עצמי מהבדידות והניכור שהרגשתי דרכך.

כאב לי שלא הצלחתי לגעת בך, שלא ניסית ולא רצית להכיר אותי,

אמרתי לך שאני רוצה להציל אותך.

 והידיעה הזאת שאין לי סיכוי אפילו להתחיל לעזור לך ולעצמי גרמה לי להשתנק מרוב עצב.אמרת שאתה לא אומר את מה שאתה מרגיש וחושב ושאתה חלאה. הבנתי שאתה רוצה שאשנא אותך

אמרת שאתה מלאך עם קורי עכביש סביבו ושאני צריכה לשמוח כי ניצלתי ואפילו לא התקרבתי אליהם,,

כאב לי החוסר דיוק, כאבה לי הבדידות האיומה שבריחוק, כאב לי החוסר יכולת של שנינו לגעת ולהתקרב למרות שלשנינו יש צורך עצום לא להרגיש לבד

 בסוף כשאמרת את מה שאמרת והבנתי שאני בלתי נראית יכולתי לקום וללכת, יכולתי לקום וללכת כי ידעתי בלב שלא אוכל לעזור לך, שלא אוכל לעזור לעצמי, שהחיבור כמו קצה  של חוט אבד לו

בסוף הבנתי שבכיתי כמו בלוויה, שהרגשתי מוות כי זה מה שפרידות גורמות לי להרגיש.

אני חושבת שנשארתי כי רציתי לשנוא אותך, רציתי ללכת ולהשליך אותך מעלי, כי זה כל כך יותר קל מלהרגיש את הנשמה היפה שלך ולדעת שהיא אבודה עבורי לנצח

שנאתי אותך כשהלכתי. שנאתי את החום המזויף שכיסה ניכור מעלף. שנאתי את הבריחות, שנאתי את האלכוהול ושנאתי את התירוצים והמטפורות המתוחכמות שכמו נועדו להרחיק ולערפל את הדעת.

השארתי את הנשמה היפה שלך מאחור, ובכיתי כל הדרך הביתה