אבא שלי עליו השלום היה חובב צילום.

צולמתי רבות.

תמונותי פארו את חלון חנות הצילום של יעקב בורנשטיין מחבר הספר "צילום", שהיתה ברחוב סירקין בגבעתיים, בדיוק מול פונדק "הציידים".

הייתי ילדה מותק.

איפה שהוא נהיה נתק בין דמותי המצולמת לדמותי הפנימית, בין דמותי במראה לבין מה שאני מרגישה. בדיוק אני יודעת למה וכל הסבר מיותר. 

שנים רבות לא היתה מראה בבית שלי, לא יכולתי להסתכל בה.

זה נפתר מזמן והיום בכל פינה - מראה גדולה.

נשאר לא פתור רק נושא המצלמה.

אחרי הפוסט "שקופה" החלטתי - די.

די לי לשמוע שוב ושוב את המשפט המעצבן והמחמיא "במציאות את נראית הרבה יותר טוב, תחליפי תמונה".

עשיתי מעשה. הרמתי טלפון. בקשתי מחבר שיצלם אותי עד שיצא עשן לבן.

עד שנפתור את החידה,

עד שנמצא את המפתח ותצא לה התמונה שהיא "הכי אני שיש..."

יצא המקרה ובאותו יום עצמו,

נסענו האחד מול השני

ובמקרה - גם בדיוק דברנו בטלפון

ולגמרי במקרה -

גם המצלמה היתה איתו.

עצרנו. נכנסנו לבית קפה אקראי,

צחקנו, התפרענו,

הלכנו עם זה עד הסוף,

עד שנרגעו לי הפנים,

עד שהתיישרו לי התווים,

עד שיצא החיוך שלי,

עד שנהייתי שקופה גם בעיני

המצלמה.

קמתי הבוקר,

הסתכלתי בתמונתי החדשה הנשקפת אלי

וחייכתי חיוך גדול אל עצמי.

נרקסיסטית אני לא אצא מזה,

גם לא יותר יפה,

אבל ויחד עם זאת,

אפשר יהיה יותר לראות בתמונה

את היופי שבי. את המדהימה.

אז לצלם המוכשר, חבר טוב 

עם סבלנות רבה,

שיהיה לך ולכולם יום נפלא

יום מלא באהבה.