אחת התגובות לפוסטים האחרונים שלי הייתה שנראה שכל הזמן אני חושב עליה ומתחשב בה והיכן אני בקשר? התשובה היא די פשוטה, אני לא חושב על עצמי בקשר, מבחינתי עצם זה שיש לי קשר זה הפרס הגדול בעולם. מעבר לזה התפיסה שלי כבר שנים (מאז השירות הצבאי, משמע שמדובר בערך בעשרים שנה) היא שאני צריך להיות אסיר תודה שמישהיא בעצם רוצה אותי. היום זה קצת השתנה והיום אני אסיר תודה שמישהיא ברמתה מסכימה להיות איתי. יתכן שאני טועה, אך בתוך נפשי פנימה עדיין קיימת התפיסה הזו. תפיסה שמבוססת על שנים של דחיה, הרי שנים דחו אותי מרבית הנשים שניסיתי ליצור איתן קשר.
לכן אני מפחד שכל דבר שאומר עלול לגרום לה לכעוס עלי ולעזוב אותי. הרי מרבית חיי עזבו אותי הנשים שבחיי.
היום אני כבל לא יודע מה אני בעצם בקשר. יש מעין מסך אדיר מעל. כל מה שאני יודע הוא שעצם זה שיש קשר מבחינתי זה פרס, פרס גדול. בשביל הפרס הזה אני מוכן לעבוד קשה.
|