המה אמרו שיבואו בשלוש, אבל עכשיו חצי ארבע ועדיין לא באו. תמיד זה כך. הוא עסוק הבן שלי. עורך דין דגול במשרד מפואר. גם אשתו עסוקה תמיד. הייתי אצלו פעם בגורד השחקים, שם נמצא המשרד שלו. את כל תל אביב רואים משם. הוא הראה לי היכן נמצא הרחוב הקטן עם החנות שלי. במקום בו יושב אני עכשיו ומחכה להם. כבר שבוע הוינטלטור לא פועל, והוא הבטיח לבוא ולתקן אבל לא בא. ועכשיו כבר חצי ארבע. אמר לי לקנות חדש, אבל חבל לזרוק סתם כסף אם אפשר לתקן. כבר ארבעה ימים לא נכנס אף קליינט. מילא לא לתקן נעליים, אבל אפילו שרוך לא מכרתי. ככה זה היום. מתקלקל, קונים חדש. גם נעליים. כל שנה מחליפים נעל, לנעל אחרת שנמצאת במודה. לא חבל? אפשר לתקן, לחדש. אצלי כל נעל תמיד נראתה חדשה אחרי טיפול שלי. פעם היו אנשים, שהיו באים אלי, חולצים את הנעל, ויושבים וממתינים עד סוף התיקון. כלום לא בוער. מסתכלים על העוברים ושבים, מחייכים ומחכים. היום? למי יש זמן לשבת היום? היום, הכל רצים. ממהרים. נהיו כולם א-גרויסע מענטש. הנה עובר גורנשטיין ברחוב. פעם, כשהכל עוד הלך לאט הוא היה בלעגולה. היה עובר בשכונה, ובקול הצרוד שלו מציע את מרכולתו. אצלי תמיד נעצר לכוס תה. הריח של המאנדל ברויט שהיה מביא מתערבב בריח דבק המגע, העולה מקופסת המתכת. "בוא שב, גורנשטיין" אני אומר לו, אבל הוא, בלי וינטלטור, לא מוכן. ועכשיו כבר עוד מעט ארבע, והאדים עולים מן המדרכה. אפילו גורנשטיין ממהר היום. בצהריים, כשהרחוב היה משתתק, היה הקול של הוינטלטור מחזיק אותי ער ליד השולחן. הרבה נעליים תיקנתי אז. אז לא זרקו. נעל היתה טובה להרבה שנים. אנשים לא רצו. הלכו לאט, מברכים לשלום, עוצרים לדבר, ומשיבים נפשם בעזרת הרוח של הוינטלטור. בין לבין, מדברים קצת פוליטיקה. על המצב, על בן גוריון ובגין, על הנאום שהתפרסם ב"דבר", כך עד שש בערב. עד שמגיע הזמן לסגור ולחזור הביתה לצלחת בורשט עם לחם שחור. אחרי הצהריים היתה מגיעה טובה, הגננת, אוספת שאריות עור מן הרצפה, להביא לגן, שהילדים יעשו מלאכת יד. פעם הזמינה אותי לבוא לריכוז, לספר לילדים על העבודה שלי. סגרתי את החנות שלי באותו יום, לבשתי את החולצה הלבנה והלכתי. את כולם היכרתי. ידעתי מי שובב לפי החורים בנעליים. כולם גדלו מאז ועזבו את השכונה. אף אחד לא למד איך להיות סנדלר. אין בזה כסף הם אומרים. ניסיתי ללמד גם את הבן, אבל הוא, רצה להיות איש חשוב. הלך למד עריכת דין, ומאז לא מפסיק לרוץ. "מה רע" אני שואל אותו. "מה רע בחנות קטנה ועבודה מכובדת? פרנסה יש. אוכל על השולחן יש, ולא צריך לרוץ". אבל הוא. הוא רוצה עוד. עוד טלוויזיה גדולה ועוד בית גדול. הכל גדול, וזמן להשתמש בזה אין, כי הוא רץ כל הזמן. ועכשיו כבר חצי חמש, והמה עדיין לא באו. המה בוודאי כבר לא יבואו היום. עסוקים. הנה גורנשטיין עובר שוב. "חוזר מהבית מרקחת, גורנשטיין? בוא שב לאן אתה ממהר? כבר לא כל כך חם. אני אעשה תה". המה גם מחר לא יבואו. עסוקים. גם גורנשטיין הלך. ממהר. נו. מחר אלך לקנות וינטלטור חדש. סתם חבל על הכסף. |