כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    עלי לונדון

    0 תגובות   יום חמישי, 25/12/08, 15:37

    עלי לונדון

    א'

    שרה'לה

    הרבא פייטה את המלים הקדושות, מלוּוָה בידי שאר חברי ה- JGLG[1]שנכחו בטקס קבלת השבת. אני אוהבת להיות פה, בין ידידים. עדיף מאשר לבד, בין ארבעת קירות ביתי. שנתיים חלפו מאז אמרתי לה שאינני יכולה להתמודד יותר עם היחס המפגר שלה לחיים, לאנשים, לעצמה ובעיקר כלפי. מספיק זה מספיק, אמרתי לעצמי. אני אוהבת אותך, אמרתי לה, אבל לא כך דמיינתי את חיי עם זוגתי. אני רוצה יותר. אני צריכה שיאהבו אותי, לחוש שאני אהובה וכמובן לאהוב חזרה, לבטא את כל אותם רגשות שיש בי לתת לאשה הנכונה. אני אוהבת אותך, אבל אינני חושבת שאת האשה הנכונה לי. את לא בשבילי.

    היא הופתעה מהתמרדותי, מאחר והייתי צייתנית כל הזמן ולפני כן לא הרהבתי עוז לבטא את רגשותי. לא יכולתי לעשות זאת. אינני יודעת מדוע חששתי לומר לה זאת קודם, אבל אני מניחה שמגיע הזמן כשמספיק זה מספיק. מספיק זה באמת מספיק. לפני שהיה סיפק בידה להגיב, אספתי את עצמי והשארתי אותה מאחורי. כך חשבתי...

    היא עמדה שם, בעברו השני של האולם, נשענת אל הקיר, נראית קצת אבודה. לבי החל להמהם. מוזר. לבי יוצא אל זרה שמעולם לא פגשתי לפני כן. בלי לחשוב, נשאוני רגלי קדימה ומצאתי את עצמי עומדת לפניה, שולחת חיוך נחוש לאשת חלומותי. "אהובתי", אביתי לומר, "בואי, הרשי לי לקחתך עימי לגן העדן, הניחי לי לעוטפך באהבה, תני לי..." אך לא אמרתי דבר מכל אלה, רק 'הלו' מנומס יצא מבינות שפתי הכמהות.

    היא זרחה, חיוכה מזמין. "הַיי", ענתה, קולה הרגוע מזכיר לי עלים נופלים בסתו חמים, במקום הרחק מכאן. כמיהות נסתרות החלו לבעבע עמוק בתוכי, במקומות שחשבתי שלא אחוש יותר. לא מאז אסטל... אוי ועי, האשה ההיא אינה מניחה לי! היא רודפת אותי ועדיין יש לה אחיזה בי. אינני יכולה להשתחרר ממנה, משל הטילה עלי כישוף. מתי אהיה חופשיה?

    סימטא בלונדון בגשם 

    האשה החמודה שלפני נעצה בי מבטה. "אני מקוה שהיית במקום טוב, אפילו שגם פה נחמד", אמרה בשובבות, מבזיקה חיוך נוסף.

    "או, כן, או, מצטערת", מיהרתי להתנצל. "לא התכוונתי ל..." מה לא התכוונתי? אינני יודעת. היא סחררה את ראשי, גורמת לי לחוש סחרחורת. רעשי הרקע נמוגו. עיני מוסמרו אל מבטה המלהיט. אני בטוחה שהרבא והאחרות המשיכו לשבח את האל על שברא לנו את השבת למנוחה ולהנאה, אך אני הללתי את המלאכיות השומרות עלי על שבראו את האשה החמודה הזו. היה לי ברור שהן עשו זאת במיוחד בשבילי.

    "זה בסדר, אין צורך להתנצל." מבטאה לא היה מקומי. אולי פולני? צ'כי? האם היא מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר?

    "אני שרה", הצגתי את עצמי.

    "יסמין", ענתה בקיצור נמרץ. נראה לי שהאשה אינה מדברת הרבה.

    "אני מקוה שלא תחשבי שאני חצופה, אך נראה לי שהמבטא שלך הוא מזרח אירופאי. אפשר לשאול מהיכן את?"

    היא יישרה את איבריה הצמומים[2] והשיבה:  "אני מישראל, מדינת היהודים."

    "או, כמה נחמד!" או, ישראלית... כמה נחמד. מבטאה אינו ישראלי טיפוסי. פגשתי כמה מהן בעבר, אך מעולם לא הייתי איתן. אף אחת לא תפשה את לבי. עכשו, האשה החמודה הזו... מעניין לדעת לכמה זמן היא פה. היא לא היתה כאן בפעם הקודמת. "האם הספקת כבר לתור את העיר?"

    "לא, טרם הספיקותי. אני כאן רק מיום ראשון.""או, אני מבינה. מה דעתך שנפגש לקפה באיזה יום?" כן-כן-כן!!! בבקשה, אמרי כן!

    חיוכה, כמו קשת בענן לאחר המבול, בלט בעיניה הכחולות, היפות. "כן, הייתי שמחה מאוד."

    היא אמרה כן!!! דחף חסר מעצורים דרבן אותי לקחתה בזרועותי ולפרוץ בריקוד הורה סוער. נו, אני אוסטרלית (שלא להזכיר יהודית...), כך שאינני סובלת מהעצירות המרסנת, המפורסמת של האנגלים, זו המכונה "איפוק". אִמות-אִמותי יצקו לתוך עורקי את הצורך לצהול גם בעתות מצוקה אפלים. הייתי בתקופה קודרת מאז עזבתי את אסטל, משום שלא נתנה לי מנוח ואני הייתי טפשה להניח לה לפתותני במלותיה, אותן הגירה לתוך אוזני בטלפון, עת חשה בודדה והיתה זקוקה למישהו להתעלל בו. והיה לה אותי, הייתי זמינה. הפעם האחרונה היתה רק לפני חודש. נסעתי אליה שוב, עוד פעם בתקוה שנוכל להתפייס, לישר את ההדורים ולחיות באושר עד קץ כל הימים. ברגע בו דרכתי על סף דלתה וראיתי את פניה, ידעתי שטעיתי טעות גורלית, כרגיל. האם אני סתומה? האם אני פתטית? למה אני מרשה זאת? פניה הנפולים ומבטה החמור על פרצופה הדכאוני קיבלו את פני בחמיצות. ארשת הפנים הזו היתה מוכרת לי, היא בישרה את העתיד לבוא: כשלון חרוץ ידוע מראש. ברור היה שלא תהיה לנו שלוה. שוב, היא התכוונה להתענג בדרכה המעוותת ואני עמדתי לחוות גהנום. מדוע לא סבתי לאחור ועזבתי מיד? בחיי שאין לי מושג. אולי משום שאני אופטימית מטבעי, אני כל הזמן מקוה לטוב, אף פעם אינני חושבת על ההפך. או שאני פשוט הַאבְּלָה. אני מעדיפה לחשוב שאני נאיבית. בגיל 56 פלוס כמה חודשים, אני עדיין תמימה, אפילו ילדותית. קיויתי שארשת פניה תשתנה בתוך מספר דקות ונוכל לדבר, לישר את ההדורים ולחיות באושר עד קץ כל הימים. זה לא קרה.

    הייתי על הסף לאחוז בה, באשת חלומותי, כשאשה גבוהה, חיוורת, כעורת-מראה, הופיעה אי משם, נצמדה ליסמין, כרכה סביבה את זרועותיה הכחושות, מכריזה על בעלותה. איזו אשה מכוערת! זו האשה הכי מכוערת שראיתי אי פעם בימי חלדי, וראיתי רבות למדי. יותר מדי, לטעמי. עיניה הקטנות, השקועות בפניה הדהויים, בחנו אותי בחקרנות, קולטות את אברַי אחד לאחד. הייתי בטוחה שעיני הרנטגן החודרות שלה שיקפו כל עצם בגופי.

    עדיין מודדת אותי ובלי להסב מבטה ממני, שאלה בתובענות: "הֵי, עם מי את מדברת?" היא הניעה את שפתיה למה שנראה כחיוך. אמי נוהגת לכנות מחוה זו כ"זוזינג מיט די ציין[3]". ניתן היה לחוש כיצד היא מתאמצת להשאר רגועה.

    "זו שרה", ענתה אהבת חיי, מפתלת עצמה מחוץ לאחיזתה של המכשפה של לונדון. "שרה, זו פִּי."

    פִּי? איזה מין שם זה פִּי? למה פִּי? פולה עבדול היא לא – בזה אני בטוחה. בניגוד לזמרת המחוננת, גון קולה מחוספס, נוקשה, בלתי נעים, אני בספק אם היא מסוגלת בכלל לשיר. לפני שהגעתי לכאן, ניקיתי היטב את אוזני וכשאשוב הביתה – אאלץ לעשות זאת שוב. קולה המגעיל, הצורם, המעצבן והדוחה לכלך לי אותן. שלא לדבר על עיניה, שתי הסיכות המרירות, העוברות על פני כל גופי ומטנפות אותו.

    "שלום", אמרתי בנימוס. "מה זה פִּי?" ברור גם שזה לא נסיכה, פרינסס, משום שהיא היתה לבושה באותם סמרטוטים ממורטטים ובלויים שכונו "אופנת ספורט-אלגנט עלית".

    "הוריה קראו לה פולה, אבל אף אחד לא קורא לה ככה, אלא רק פִּי." יסמין התנדבה להסביר, משום שהאשה המדוברת לא טרחה לענות.

    נו, פִּי כמו פִּיש, לא יכולתי להתאפק, לפשפש, לעשות פיפי. אשת הפִּיש. שנון, וואו! אני כל כך שנונה! המחשבה השתרשה בתוך מוחה, עת חשה צורך ללכת ולשחרר עצמה מכוסות התה המהבילות, אותן לגמה במהלך הערב. בהחבא, בחנה בזלזול את הסוגיה הנלעגת. הכינוי הלם אותה.

    האשה לא טרחה להזיז את ידה כדי ללחוץ את ידי, כך שנמנעתי גם אני מכך. ביקשתי סליחה, שולחת חיוך מהיר לזו שאביתי והלכתי להשתחרר מעודפי הנוזלים שבגופי. איזה נאחס! אשת חלומותי תפוסה כבר. שוב המזל המחורבן שלי. אך למה הייתי יכולה לצפות? היא נראית כל כך נחמדה, ברור שמישהי תחטוף אותה. אני תוהה מה יסמין עושה איתה. הפִּי הזו נראית נורא, כל כך לא מתאימה ליסמין יקירתי. אבל מה אני יודעת? גם לי היה נסיון לא מועט לפגוש ולהיות עם לסביות מטורללות. יכול להיות שפִּי היא מה שיסמין צריכה. מי יודעת מה בלב הזולת? הטעם שלי אינו בהכרח זהה לזה של זולתי. 

     

    ב'

    יסמין

    יפה מצדה על שלקחה אותי לפגישה הזו. מעניין להשתתף בטקס כזה. בבית, לא הייתי חולמת לעשות את זה, אבל זו הזדמנות להכיר אנשים אחרים ואולי, אם יהיה לי מזל, אמצא אהבה... כל כך הייתי צריכה לצאת משם, לנשום אויר רענן, לראות ארץ אחרת, אנשים אחרים, לפתוח את עצמי לעולם. הייתי לבד יותר מדי זמן. היא נכנסה לחיי בזמן המתאים. חבל שלא היתה גם האשה המתאימה...

    נחמד פה. הרבא עורכת טקס נחמד. אפשר לחוש את הקדושה באויר. שבת הינה שבת, אפילו בלונדון, רחוק כל כך מהבית. אני מתגעגעת הביתה. כן, כבר. איך אתמודד עם השהות פה לכל כך הרבה זמן, כפי שהיא תכננה לי? היא אוהבת לשלוט. אין לי שום בעיה עם זה. באתי לפה בשביל הדרכון הבריטי, לא משהו אחר. מעולם לא אמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא שאלה כמה פעמים מה אני מרגישה כלפיה, למה אינני אומרת לה את המלים הללו. כאילו שיש הכרח לעשות כן אחרי שממטירים לך את המלים הללו ללא הרף, בהתמדה, בעקשנות. תמיד עניתי שאינני בטוחה, משום שאין זה ממנהגי להתאהב בִּתמונה, גם לא בכזו שנעה, כמו במסנג'ר. היא הצהירה את אהבתה אלי והזמינה אותי לבוא ולחיות איתה. לונדון היא מקום טוב לאוורר נפש בודדה, חשבתי לי, וא-לוהימה הכל יכולה ידעה כמה שהייתי זקוקה לצאת מסיר הלחץ הזה, הנקרא ישראל. מלחמת לבנון השניה הסתימה לא מכבר וחשבתי שאני צריכה אויר לנשימה. הרבה אויר. מעולם לא הייתי לפני כן בחוץ לארץ, כך שהיתה זו הזדמנות לתייר ולראות את העולם. היא הבטיחה לקחת אותי לכל מקום שארצה. 

    הרבא החלה להתפלל לנשמת אלה שנפטרו מאיידס ולאחר מכן הזמינה אנשים לשתף, לדבר על האהובים והאהובות שאיבדו בגלל המחלה הנוראה הזו. תודה לא-לוהימה שלא איבדתי אף אחד. גם אינני מכירה אנשים שאיבדו יקירות או יקירים. אני מקוה שלעולם לא אדע את הטעם המר הזה.

    פִּי הלכה לומר שלום לכמה ידידים, כך אמרה. התפלאתי למה היא לא הביאה אותם להכיר לי. מוזר. האשה הזו, פִּי, מוזרה. אינני יכולה להבין אותה עדיין, אך הקול הקטן שבתוכי אומר לי שהיא בודאי אינה האחת בשבילי. אני יכולה למצוא אשה הרבה יותר טובה. לא אהבתי את מראיה באינטרנט ועוד יותר נגעלתי כשפגשתיה פנים אל פנים. היא צעירה ממני בשנה, אך נראית הרבה יותר מבוגרת. לא שאני מתאהבת לפי המראה, אבל יש איזשהו בסיס, כמו לטפח את עצמך. אם אינך נראית כמו פארה פוסט אהובתי, לפחות עשי משהו עם עצמך: מתיחת פנים, תסרוקת הולמת, התלבשי בצורה סבירה – לא בסמרטוטים, כמו שהיא לובשת. אני מתפלאת איך הרשתה לעצמה לקנות לי את הכרטיס, בזמן שהיא כל כך קמצנית על עצמה.מישהו שיתף, גורם לכל עין לדמוע. מחיתי את שלי. צריכה להיות כימיה בין בנות זוג, אחרת זה לא זה. היא לא עשתה לי את זה בכלל. לא יכולתי להתחבר לנשמה שלה, מה שמאוד משמעותי לי. היא לא יציבה, חמקמקה, אינני יכולה להתחבר אליה. מבחינתי, חיבור הינו הכרחי. אינני רוצה להיות עם אשה שאינני יכולה לחשוף את נפשי בפניה. היא אינה האחת. ללא שום ספק. בכל אופן, היא מתאימה למטרותי. אחרי שנתחתן, יהיה לי את מה שהם מכנים בשם civil partnership, הזוגיות האזרחית, ואוכל לעשות מה שארצה. אוכל לעבוד, לחסוך, ובעוד מספר שנים – לקבל דרכון בריטי. בינתיים, היא הבטיחה לשלם עבורי את שכר הלימוד, אחרי שהבעתי את רצוני ללמוד באוניברסיטה. חמש שנים זה זמן ארוך, עדיף שיהיה לי תואר אם אני יכולה, למה לא?

    לאן נעלמה? לא חשוב. אני חושבת שאלך לקחת משהו לאכול. הם שמו פה אוכל שנראה טעים. אני רעבה. אולי אכיר כמה אנשים נחמדים שאוכל להתידד איתם.

    "הלו." הבטתי באשה הסקסית השופעת שעמדה מולי, חיוכה המהסס חמוד כל כך. גל ענק של שמחה הציף לי את כל הגוף, מכף רגל ועד ראש.זרחתי, אסירת תודה, מקוה שחיוכי מזמין. "הַיי", עניתי. היא כל-כך מקסימה, וואו! לבי החסיר פעימה, נשימתי קצרה. וואו! למען האמת, מעולם לא פגשתי אשה כל כך גדולה. היא עמדה שם, שפתיה החמודות מתעקלות בחיוך ביישני, לוכדת את לבי. מיד ידעתי שזו האחת, האשה הנכונה לי. אך לא יכולתי לעשות כלום,  משום שהבטחתי להיות עם די. לעולם אינני מפרה את הבטחותי.

    האשה הנפלאה שמולי, נעצה מבט בוהה במשהו שמעבר לי. לא התכוונתי להפריע לה במדיטציה. כשנחתה לבסוף, הבעתי את תקוותי שהיתה במקום טוב, אם כי גם פה נחמד. התבדחתי. לא התכוונתי להיות רצינית.

    היא נראתה כאילו נשלפה מתוך ארץ המחשבות. "או, כן, או, מצטערת", היא מיהרה להתנצל והוסיפה: "לא התכוונתי ל..." למה לא התכוונה? לא יודעת. היא גרמה לראשי להסתחרר, חשתי סחרחורת. ברקע, שיתפו אנשים נוספים, אך מלותיהם התערבלו עם ההמולה הכללית. הייתי מרותקת למבטה המלהיט. אסור לי לנעוץ מבט, זה לא מנומס, אך אינני יכולה להמנע מכך, היה בה משהו מושך כל כך! מוזר. הלואי ולא הייתי פוגשת את פִּי. לוא היינו נפגשות רק חודשיים לפני כן, יכול היה להיות אחרת. רק חודשיים! חיכיתי לאשה הנהדרת הזו כל כך הרבה זמן! כל כך, כל כך הרבה זמן! למה לא יכלה לבוא אלי קודם? זה המזל המחורבן שלי. איזה נאחס!

    אמרתי לה שאין צורך להתנצל. אני יכולה להבין שלאנשים יש חלומות. גם אני נוהגת לחלום.

    "אני שרה", הציגה היפהפיה את עצמה.

    "יסמין", עניתי. האם עלי ללחוץ את ידה? מה המנהג המתאים פה?

    "אני מקוה שלא תחשבי שאני חצופה, אבל המבטא שלך נראה לי מזרח אירופאי. אני יכולה לשאול מאין את?" האשה הנהדרת גילתה בי ענין או אולי רק ניהלה שיחת-חולין? האנגלים מפורסמים בתכונה הזו.

    עניתי בגאוה: "אני מישראל, מדינת היהודים." למה הוספתי את שתי המלים הללו? באמת שאין לי מושג. כשאני מתרגשת, הפה שלי מדבר באופן עצמאי, בלי לאפשר לי לשלוט על המלים שאני צריכה או לא צריכה לפלוט. האשה הזו ריגשה אותי, אין בכך ספק. תחושות נסתרות, אותן הדחקתי מזה זמן רב, שכבר לא ציפיתי לחוש, החלו לבעבע עמוק-עמוק בתוכי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בכל חיי שהרגשתי שבעצם יש לי לב. עד אז, זה היה בסך הכל משאבה, מחזיקה אותי בחיים, לא יותר מזה.

    "או, כמה נחמד!" פניה היו תערובת של הפתעה והשתאות. תהיתי אם הייתי הישראלית הראשונה שלה... "האם כבר טיילת בעיר?" המשיכה המושכת לחקור.

    "לא, עדיין לא יצא לי. הגעתי לכאן רק ביום ראשון", הסברתי. הלואי והיא תציע להראות לי את העיר.

    מן הסתם, קראה האשה את מחשבותי... "או, אני מבינה. היית רוצה להפגש פעם ולשתות קפה יחד?"

    פעם? למה היא מתכוונת בזה? למה לא מחר, מקסימום מחרתיים? מתי חל ה'פעם' הזה? בכל זאת, לא יכולתי לרסן את שמחתי. שפתי התרחבו בחיוך גדול. "כן, אשמח מאוד!" האם אני נשמעת להוטה מדי?

    עמדתי לשאול אותה מתי יהיה לה נוח להפגש, כשפִּי הופיעה מהיכן שהיתה, נצמדה אלי, סוגרת עלי את זרועותיה הגרומות, מכריזה על בעלותה. אינני אוהבת את מגעה. היא דוחה אותי. בפני אשת חלומותי, בלי לעשות חשבון, היא פלטה בתובענות: "הֵי, עם מי את מדברת?"

    "זו שרה", עניתי בחוסר התלהבות, מרחיקה עצמי מאחיזתה. אחר, פניתי אל הליידי האמיתית שלי: "שרה, זו פִּי."

    יכולתי לחוש את המתח. פִּי הידקה את לסתותיה זו אל זו במחוה שטרם ראיתי אצלה, אך משמעותה היתה ברורה – זו לא ניבאה טובות. שפת הגוף שלה הזהירה שאינה מרשה לאף אחת לחדור אל תחומה. הייתי הרכוש עליו עמדה להגן. שרה התנצלה ונסה על נפשה. אינני מאשימה אותה, פִּי נראתה מפחידה למדי.

    "אני רואה שאת מתערה." המלים נפלטו מפיה המעוות, פניה משקפים לעג. היא אפילו לא חייכה. 

     

     

      ג'

    אנחנו

    1

    "מה..."

     גשם כבד ניתך. היא  שוטטה ברחובות לונדון כמו חתול רטוב, סוחבת את מטלטליה בשארית כוחותיה. בגדיה היו ספוגים. פניה ההמומות, העגומות, נאבקו קשות לרסן את הפגיעוּת שחשה לבל תתפרץ ביללה מתמשכת, מיוסרת. היא עצרה, אינה מסוגלת להמשיך. רגליה לא יכלו לשאת יותר את כובד משאה – לא אותה עצמה, עמוסה ברגשות עצורים וגם לא את מטענה התלוי עליה, משתלשל מכל עבר. זרועותיה בערו בכאב, מיחלות למנוחה. נכנעת ליאוש, לא אכפת היה לה להחנות את ישבנה הרטוב על גדר האבן הנמוכה, המקפיאה. הגשם ירד בשטף חרישי, חותך את הערפיח הסמיך, המעובה.

    היה קשה מאוד לא לאפשר ליללה שחשה בתוכה, לצאת. היא רצתה להתכרבל בתוך חיק חמים, אך לא זה שעזבה לפני חצי שעה, ולהשאר שם לנצח. מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות... דעתה המבולבלת היתה מיסרת. מה לעשות? מה לעשות? מספר תלמידים עברו על פניה, ממהרים להגיע לבית הספר בזמן. מכוניות חלפו, מנועיהן שואגים, מותירם שובל של עשן. היא כלאה את נשימתה בנסיון למנוע מהזיהום להזיק לה. נו, מה לעשות?

    רעם מחריש אוזניים הרעיד את עמוד השדרה שלה, גורם לכל גופה להזדעזע. הרחוב היה ריק. אף אדם נורמלי לא יוציא את אפו מתוך ביתו החמים, הנוח. או, בית... אני מתגעגעת כל כך הביתה! איזה דיבוק נכנס בי שגרם לי לבוא אל האשה החולה, הנוראה, המטורפת הזו? מה היא חשבה, שמישהי יכולה להתאהב בה באמת? נו, טוב, אני מניחה שכנראה יש אי שם מטורפת שמחפשת מערכת יחסים חולנית כזו. אינני חושבת שהן מסוגלות לאהוב, ממש לאהוב. הן עסוקות בלענות זו את זו ולהכאיב, איך הן מסוגלות לחוש אהבה זו לזו?זו אינה האהבה שאני צריכה. אני רוצה מערכת יחסים מבינה ואוהדת, קירבה, חיבור. אני צריכה לחוש עטופה באהבה על ידי האשה שאוהב בכל לבי, להנמס למגעה, ל...

    רעם נורא נוסף הרעיש את מחשבותיה

    רעם נורא נוסף הרעיש את מחשבותיה. הגשם ניגר בכל עוז. מונית שחורה עצרה לידה. נהגה גלל מעט את חלונו, אינו מעיז להוציא את ראשו. "הֵי, חמודה", צעק הלה בקולי קולות, "את בסדר?"

    היא מצמצה בעיניה, מופתעת. האם אני בסדר? כן, ודאי – לשבת על האבן המקפיאה הזו, הישבן שלי יכול להיות מוגש כארטיק, כל-כולי ספוגה, רטובה עד לשד עצמותי, אני לא יודעת מה לעשות, הרי אספתי את חפצי שעדיין היו ארוזים ומיהרתי להמלט הרחק ממנה, אני אפילו לא בטוחה היכן אני. אני יודעת שהלכתי לכיוון תחנת הרכבת שהיא הראתה לי פעם, אך לא הגעתי לשם. אני לא חושבת שהייתי בשכונה הזו אי פעם. אינני יודעת כל כך לנווט, וזאת בלשון המעטה..."

    ובכן, גברת, לאן את צריכה?"

    לאן אני צריכה? הביתה, אני משערת. אבל הבית רחוק, 8047 קילומטרים או 5000 מיילים, כפי שהם מודדים פה. איך אני מגיע לשם? אין לי כסף אנגלי. מזל שיש לי ש"חים. אני מניחה שאוכל להמירם בבנק. אף שיכולתי, לא היתה לי כוונה לקחת את השטרות שהיא פיזרה במקומות בולטים בביתה. אני משערת שאינני הראשונה לברוח ממנה, כך שהיא היתה "נדיבה" לסייע... נו, טוב, אשה עם מאהבות כה רבות מאחוריה, קרקפותיהן נוטפות הדם תלויות, משתלשלות מאזור חלציה, מן הסתם צריכה לצפות את העתיד לבוא. לא, לא לקחתי את כספה. אני מקוה שהיא תחנק איתו. פִּי הארורה.

    בלי לחשוב, פתחה את הדלת האחורית של המונית, מטילה לתוכה את שקיות הניילון. הנהג לא זז כמלוא הנימה כדי לסייע לה. כנראה שזה לא היה מתפקידו. הוא רק הזיז את הידית כדי לפתוח את תא המטען, כדי שתוכל לשים שם את מזוודתה ואת שאר ארבעת התיקים העמוסים עד להתפקע. חשה הקלת-מה, הגיפה את דלת תא המטען, מעיפה מבט סביבה, מקוה שהגשם יחדול כבר.

    עודנה שמה פעמיה אל דלת הנוסעת, מחשבותיה נתונות לממטרים הניתכים עליה בציפיה למקלט, חש הנהג לטרוק את הדלת האחורית ונס מהמקום בחריקת בלמים.

    "מה..." המלה בקושי חלפה את דל שפתיה. היא נשארה לעמוד שם, אינה מסוגלת להסיר את מבטה התקוע בנקודה בה נעלמה המונית. 

     2

    או שלא... 

    הצלצול המציק של הטלפון העיר אותה מתנומתה, אותה נמה לאחר הטיפול שעברה. עת התעוררה בבוקר, חשה את המחושים שמזג האויר העגמומי יצק בעצמותיה. כמי שמוצאה מארץ מסבירת פנים חמימה, שנאה את האקלים הטחוב, את האנשים הצוננים, הקרים, העגמומיים, שוי הנפש, את התחלואים שהממלכה הארורה, המאופקת גרמה לה.

    לאט, גררה את רגליה היחפות על פני רצפת העץ החמימה. או, א-לוקימה! שערותי פרועות! קוננה עת הבחינה בדמותה המשתקפת בראי שבמבואת ביתה. חיש, הרימה את ידה לסדרן קמעא. "נו, שא! שא!" מיחתה, "אני באה! אני מגיעה!!!" הייתי רוצה, מלמלה אל הקירות, הלואי וזה היה קורה.

    "ליידי שרה?" חקר קול רשמי.או? זה לא נשמע טוב. "מדברת." לא ממש בשוטפת, הרי אינני ערה לחלוטין עדיין, אך אני מסוגלת להוציא כמה הברות, גם להבין, אם הנושא אינו כבד מדי... אם כי, זה, נשמע כבד.

    "האם את מכירה מישהי בשם יסמין?"הרעם שהתפוצץ, גורם לחלונות לשקשק, היה כאין וכאפס לרעדה שאחזה בה בחוזקה. הטלפון נפל מידה המרעידה. יסמין?"כ... כ-ן..." ההברות המופתעות נפלטו מדל שפתיה בקושי. זכרה איך יסמין באה אליה מאוחר יותר בערב ההוא כדי לשאול מתי יהיה לה זמן לתייר איתה בעיר, עיניה מפצירות. לוח הזמנים העמוס שלה לא איפשר לה להענות מיידית, כך שביקשה מיסמין להתקשר אליה כדי לתאם. מאחר והצלצול לא הגיע, שיערה שאשת הפִּישׁ עשתה זאת, כך ששרותיה כבר לא היו נחוצים."מדברים מחדר המיון של בית החולים סיינט ג'ורג'. מצאנו את כרטיס הביקור שלך בתיק שלה. איך את מכירה אותה?"

    בית חולים??? "מ... מ... ה?"

    "האם את קרובת משפחה?"

    היא הכריחה עצמה להיות מעשית, תכליתית: "אינני קרובת משפחה. אינני בטוחה גם שיש לה קרובים בלונדון. עד כמה שידוע לי, היא שוהה אצל חברה."

    "אולי את יודעת את שם החברה או את מספר הטלפון שלה?"

    מה אני יודעת? אשת הפיש... זה כל מה שאני יודעת, אבל אינני יכולה להגיד לו את זה... "מה קרה? היא בסדר?" נו באמת, ככל הנראה לא, אם הם מתקשרים מבית החולים...

    "היא הובאה אלינו לפני כשעתיים. את יכולה לבוא לפה? אני חושב שיכול לעזור אם תבואי."

    לפני כשעתיים? מה עשיתי בזמן הזה?

    לפני כשעתיים? מה עשיתי בזמן הזה? או, א-לוהימה!!! היא בבית החולים! או, א-לוהימה! או, לא! די-די-די! אני מוכרחה להפסיק להתרוצץ סביב. האצבעות כואבות לי מהלחץ עליהן. עלי להפסיק לפכור אותן. אני צריכה להתרכז. איפה הוא אמר שבית החולים נמצא? בחנה את הפתק עליו רשמה את הפרטים שהפקיד הכתיב לה. זה בלונדון, קצת להסחב, אבל לא חשוב. אני מקוה שהיא בסדר. 

    חושך... כל כך חשוך... היכן אני? יכולה היתה לשמוע קולות חלשים, באים מרחוק מאוד. מישהו או משהו זז לידה, צללית, מאוד מעורפלת, לא היתה מסוגלת לתפוש מה זה היה, אך איכשהו זה הביא לה נחמה פורתא. שוב שקעה לתוך החשכה. 

    אני חושבת שראיתי את עיניה ממצמצות. האם לקרוא לאחות? אינני יודעת מה עלי לעשות. אני יושבת כאן מהצהרים. אני צריכה ללכת הביתה בקרוב. צריכה לאכול, שלא לדבר על לנוח. לפחות השגתי את ג'יין שתאכיל את החתולים. היא נראית כל כך רגועה בשינה העמוקה שלה. אני מקוה שבבוקר יוטב לה. היא ודאי צריכה מנוחה. מי יודע מה קרה לה? הם אמרו שמצאו אותה שוכבת על המדרכה. אף אחד לא יודע כמה זמן, אך ניכר שהיה זה הרבה זמן, מספיק כדי לקפוא. נובמבר, מקפיא בחוץ. מסכנה יסמין... מוזר שהיה לה את כרטיס הביקור שלי. מה עם אשת הפיש? האם כדאי שאטרח לחפש אותה? אולי למישהו ב-JGLG יש את המספר שלה. או שלא...  

    3

    או, כן... 

    "אינני יכולה להפסיק לאהוב אותך, לא מסוגלת להפסיק..." יסמין שכבה עליה, ממלמלת מתוך אפיסת כוחות. "או, אהובתי, תודה שהגעת אל תוך חיי."

    שרה'לה ליטפה ברכות את תלתלי ראשה הלבנים, מוסכת אהבה למגעה. גופה היה רגוע, כולה שלוה. מי היתה מעלה על דעתה שאמצא את הנפש התאומה שלי בתקופה זו של חיי? ודאי שלא אני, אף שקיויתי לכך. שנים רבות כל כך של חיפוש, גישוש, ערגה, כמיהה... שנים רבות כל כך... בזבוז של חיים. ועכשו, פתאום, היא פה, במיטתי, בזרועותי. כל כך נעים לחבק אותה. העור שלה חלק, משיי, רך... אִשָתִי.

    או, א-לוהימה! מעולם לא חשתי כך! כל כך עמוק, חודר חדרי בטן! הלב מלא כל כך! יסמין הביטה בה באהבה. זו האשה שלי, אמרה לעצמה באלם קול. נחשול של גאוה מילא אותה למראה אהובתה השופעת. האשה שלי... כל כך סקסית!

    שלושה חודשים חלפו מאז אותו יום ארור. היא היתה כל כך מסורה, ישבה בסבלנות לצד מיטתי בבית החולים, יום אחר יום, מבוקר עד ערב, האכילה אותי, רחצה אותי, דיברה איתי, הצחיקה אותי, מנסה לעודד אותי, היתה שם בשבילי, המלאכית השומרת עלי. אִשָתִי המתוקה.

    על מה היא חושבת? נראה שהיא שקועה בתוך עולם משלה. אני מקוה שהיא תאפשר לי לבוא אליו, כפי שאפשרה לי לבוא אליה. יסמין החמודה.

    תאריך הטיסה שלי הוא בעוד חודש ולאחר מכן – אינני יודעת אם היא תרצה אותי. נחמד מאוד מצדה לארח אותי בצאתי מבית החולים. יכולתי לשנות את התאריך ולחזור אז, אך היא לקחה אותי תחת חסותה ולא רצתה לשמוע על חזרתי. אני אוהבת את האשה הזו, התאהבתי בה מהרגע בה נחו עליה עיני, שם, ב-JGLG, כשהיא באה והציגה עצמה בפני. אני אוהבת את האשה הזו...  

    4

    סוף-סוף 

     הן עמדו על הגבעה המשקיפה אל הים, רחשן הקסום של האדוות מרחף בהתאמה למלים הקדושות שפייטה הרבא, מלווה בידי הקהל שנאסף: בני משפחה, חברים. שתי נשים עמדו תחת חופה משיית סגולה, מתאחדות לכל החיים, לטוב ולטוב יותר, בבריאות, באושר ובעושר. בריזה קלילה דאתה ברכות, לוטפת את הפנים הנלהבות. סוף-סוף הן הצליחו לממש את אהבתן באופן רשמי, בגלוי.

    At last. אטה ג'יימס הבטיחה שימי הבדידות חלפו, היות ומצאה את החלום שהיא יכולה לקרוא לו שלה.

    "סוף-סוף", שרה שרה'לה את המלים אותן ידעה בעל פה, אותן התפללה רוב חייה הבוגרים.

    "מזל טוב, מזל טוב!" פרצו אנשים מכל עבר בברכות לזוג הטרי, כשהרבא סיימה את הטקס בהבעת תקוה שהזוג יחיה באושר עד קץ כל הימים.

    יסמין לקחה את שרה'לה בזרועותיה וחיבקה אותה בחוזקה, מאמצת אותה אל לבה. "רעייתי", לחשה באוזני זו שאהבה, " אִשָתִי, לעולם ועד."

    "לעולם ועוד", תיקנה שרה'לה, "ואף יום אחד לא פחות מזה."  

     

    אחרית דבר 

    הגשם הכבד ניתך ארצה בעוז עת עשו החובשות את דרכם בינות לקהל המצומצם וגחנו אל האשה ששכבה על המדרכה. היא היתה קפואה. הן לא יכלו לקבוע אם היא עדיין נושמת. הן בדקו את הדופק שלה. לאחר מספר דקות, פעמה עמומות פעימה לא ברורה, אך הן לא היו בטוחות שהיא תשרוד. הן הביטו זו בזו, תוהות: מה עדיף? האם כדאי שתנסנה לחממה בעזרת שמיכות או בעירוי חם תוך ורידי?

    הקהל התפזר. בימינו, אין לאנשים יותר מדי סבלנות לזולתם, גם לא לשהות יותר מדי זמן במקום אחד. למה שיהיה להם אכפת מזרה? היא לא היתה קרובה שלהם או משהו.

    הקהל התפזר. בימינו, אין לאנשים יותר מדי סבלנות לזולתם

    א

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      קול ברלין מקציר