כותרות TheMarker >
    ';

    האגרת השבועית של תיאטרון החדר

    פורום היוצרים של תיאטרון החדר

    ארכיון

    0

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר, קטעים מהאיגרת השבועית, 25.12.2008

    0 תגובות   יום חמישי, 25/12/08, 15:59

     

    אמיר אוריין - תיאטרון החדר


    באיגרת המקורית:


    שיטת אוריין

    פרשת השבוע 

    תעשייה (חרושת התרבות)

    מיכאלה למדן: רוח על אגם

    מולי ש' אנצ'ל: : סוֹגְרַיִם

    מאיה הובני שטיינמן: קו/או ולאה גולדברג

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    זלטה זרצקי: אנה קרנינה ישראלית

    יורם טהרלב: דברים שאבא היה רוצה לומר

    איריס הרפז: שרביט

    הכתובת על הקיר

    אודישנים / דרושים

    כרוניקה...

    אתרים



    שיטת אוריין - המעגל הפתוח

    חיוך טלוויזיוני

    ...שב בנוחות רבה ככל האפשר, וברמז של חיוך מאיר פנים.

    רצוי לבדוק את החיוך הזה מול מראה. מי שאנוס לחייך, או מכריח את עצמו לחייך, עלול לעשות זאת כתגובה פיזית חיצונית, והתוצאה לרוב היא שעל הפרצוף מסתמנת עווית מפחידה. הסר אותה מיד. חיוך טוב נובע מתוך החלטה נפשית ורגשית. אם ברגע זה אין לך חיוך ספונטני, שבא מתוך חוויה נעימה, יהיה עליך לשכנע את עצמך להעלות זיכרון חוויה כזאת.

    החוויה יכולה לבוא מתוך התחושה, התמונה, המחשבה או הרגש, והיא מובעת בדיבור פנימי:

    תחושה: "הגוף שלי רגוע וגלים של נעימות עולים בי מלמטה למעלה ויוצאים ממני אל העולם".

    תמונה: "אני רואה בעיני רוחי את תמונת אהובתי במיטה!" או: "אני רואה את האיש או האישה שלפני ואני אוהב אותו או אותה!" (מצאנו שתמונות אלו משפיעות ביותר. יש לבחון את טיבו של החיוך שהן מעלות, שלא ייראה מטופש או מתגרה. חיוך הזוי דווקא נראה לא רע).

    מחשבה: "אני רוצה לחבק את כל מי שנמצא כאן ברגע זה!".

    רגש: "אני אוהב אתכם", או: "אני אוהב את האישה שבחיי!".

    יש שמחייכים בחלק התחתון של הפנים, ושמים גבול בין הפה, לבין מה שנמצא למעלה או למטה ממנו. השפתיים מתאמצות בעווית של חיוך והעיניים מזרות אימה או דיכאון. הסר זאת מיד. כשהפה מחייך - הפנים מחייכות...

    (לקריאה נוספת: "המעגל הפתוח" מאת אמיר אוריין, הוצאת ספרית פועלים, 1998, עמודים 272-273)


    פרשת השבוע: מקץ

    (הקטע הוא מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש לגירוי לדיון במסגרת קבוצתית ב"המליאה" של תיאטרון החדר. הערות השוליים הוצאו כדי להקל על הקריאה) 

    10. מקץ: בראשית מ"א - מ"ד 17

    "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור".

    יוסף יושב בכלא המצרי, ומקץ שנתיים ימים "ופרעה חולם" שני חלומות: החלום האחד הוא על שבע הפרות בריאות-הבשר ושבע הפרות דקות-הבשר, והחלום השני הוא על שבע השיבולים הבריאות ושבע השיבולים השדופות. יוסף נקרא לפתור את החלומות האלה והפתרון פשוט: יהיו שבע שנים טובות, ואחר כך יהיו שבע שנים רעות. מרגע זה מתחילה עלייתו של יוסף באימפריה המצרית.

    יוסף מפרש לפרעה את החלומות, שחרטומי מצרים לא יכלו לפרש. מדוע לא יכלו? הרי תורת החלומות הייתה ידועה להם, לא פחות משהייתה ידועה ליוסף. תורת החלומות המקובלת בזמנם, הייתה חלק מתרבות הדת. לכל פרט בחלום ניתן היה בנקל למצוא פירוש קבוע בתורה זו.

    אם כן, מה מונע בעדם מלמלא את תפקידם המקצועי? הם יודעים כי הפירוש היה מחייב אותם לומר, שגלגל חוזר בעולם. יום דבש ויום בצל. השפע הוא זמני. גם המצוקה היא זמנית. הכן את עצמך ליום המחר. פרעה, כשליטים אחרים לפניו ואחריו, דואג קודם לכל ליום המחר של עצמו. הוא בונה קבר ענקי שהופך להיות לאחד מפלאי תבל. אבל ככל שהדבר נוגע לזולת, לעם שהוא מנהיגו, יום המחר מעניין אותו פחות.

    על פי הפשט, החלום אומר לפרעה: דאג ליום המחר של הזולת. דאג לעמך. הכן מלאי מזון לשבע השנים הקשות. יש להניח שהחרטומים ידעו את הפירוש, אבל לא רצו למסור אותו לשליט. נניח שפרעה עצמו ידע את הפירוש. הרי פתרון החלום, בחלום הוא מצוי. החלום הוא חידה שפתרונה מגולם בתוכה. אם יידע האדם להתיר את קשרי החלום, פתרונו יהיה ברור ונהיר לו.

    אבל כאן מצוי פרדוכס החלום. הוא ממלא את תפקידו בעצם החלימה ואז הוא מעדיף להתכנס פנימה ולהישכח. אבל ישנם חלומות שאינם מניחים לחולם גם לאחר יקיצה. הוא רוצה לפתור אותם. הוא אפילו יכול לפתור אותם, אבל הוא מעדיף שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילו. חלום מטריד או סיוטי, מעמיד את האדם במצב של מצוקה וחוסר אונים. אולי פרעה יודע את פירוש החלום אבל מכחיש אותו. כך נוח לו יותר. פרעה לא רוצה לפתור את החלום בעצמו. הוא גם מורגל בכך שעבודות המוח נעשות במוחות אחרים, ואם אחרים אלו מדברים בשם האל או הגורל, מה טוב.

    אבל החרטומים נסוגים. הם יודעים שהפירוש לא נוח לפרעה. פרעה יודע שהם יודעים, וכן הלאה, ושני הצדדים יודעים שאם הפירוש לא מוצא חן בעיני המלך, הוא עלול לערוף את ראשם. במקרה כזה פונים לפקיד בדרגה נמוכה, או למישהו שאין לו מה להפסיד.

    החרטומים הרי הם כאותם פרשנים הקרובים לשלטון. פרנסתם, ואולי גם חייהם תלויים בו. קשה לשבת בסמוך לצלחת השלטון, לאכול מטובה ולנבא נבואות זעם. נביאי השקר ידעו זאת. פוליטיקאים קואליציוניים יודעים זאת. יוצרים קואליציוניים יודעים זאת. אם ירגיזו את הקהל, שהוא, לצורך העניין, המלך או ה"פרעה" שלהם, הם עלולים להפסיד את אהדתו ואז אנה הם באים? אם לא יערפו את ראשם, הרי שהם נדונים לפחות לגורל של שכחה ובדידות, ומנקודת מבטו של יוצר קואליציוני, הרי זה גרוע ממוות. החרטומים מעדיפים לשתוק ולהניח לפרשן צעיר ושאפתן, שיעשה את העבודה המסוכנת במקומם.

    בכל דור ראוי לו לאדם שיביט סביבו ויגדיר את תקופתו. האם זהו זמנן של הפרות השמנות והשיבולים הבריאות, או זמנן של הפרות הרזות והשיבולים השדופות. ויתרה מזאת: מי הם אלו שעבורם השנים טובות הן או גרועות? יש אומרים שהיום, או בכל זמן, אנו שרויים בעיצומן של שבע השנים הרזות. אם נכון הדבר, אין מדובר בשבע שנים על לוח הזמנים המקובל, אלא במספר סמלי, המלמד על תקופה, כמו על שבוע, שנה, עשור או יובל. אין הכרח להמתין עד תום שבע שנים. שבע השנים הללו אינן תלויות אך ורק בנסיבות שהזמן והסביבה גרמו. הן תלויות גם באדם הסובל וביכולתו להיחלץ מהן.

    (אמיר אוריין, קטע מתוך "פרשת השבוע", תיאטרון החדר)


     

    תעשייה (חרושת התרבות)

    מה זה? (המשך)

    5. סדרת הבידור 'ארץ נהדרת' הלועגת למיעוטים בכלל ולפלסטינים בפרט. "כאילו מגניבה"? "כאילו מכסחת"? כאילו. מדוע? אולי בגלל שהם כוח קנייה קטן, או שהם אינם כלל בגבולות קבל היעד לקניית מוצרי צריכה ו/או רעיונות פוליטיים, או שהם מוגדרים אויב. לעג למיעוטים אינו סאטירה וגם לא פרודיה, אלא צורה בסיסית של פשיזם.


     

    בס"ד

    מיכאלה למדן: רוח על אגם

    שירי מוצ"ש פרשת מטות תשס"ח, 26.07.08

    *

    פרפרים פורשים

    בתוכי רוח

    רוח על מים

    מתנה אהבים

    עם השקט

    עם הקולות

    *

    צווארי ארוך לבן

    ברבור לוכד שדים הוא

    מתארך לנסיכים שבדרך

    הָיִפְדוּ שבויים בנשיקה

    נסיכי דֵמִי

    שולחים לשון חלקה

    דוחפים שדים עמוק

    עמוק

    לפנים

    (מיכאלה למדן) 


     

    מולי ש' אנצ'ל: סוֹגְרַיִם

    פְּתַח סוֹגְרַיִם, לֵדָה

    עָשִׂיתִי הֲמוֹן קָקִי בַּחִתּוּל

    הָלַכְתִּי לַגַּן

    הָלַכְתִּי לְבֵית הַסֵּפֶר

    הָלַכְתִּי לַצָּבָא

    הָלַכְתִּי לָאוּנִיבֶרְסִיטָה

    הִתְחַתַּנְתִּי

    נוֹלְדוּ לִי 2 יְלָדִים

    הִתְגָּרַשְׁתִּי

    יָצָאתִי לְפֶּנְסְיָה

    סְגֹר סוֹגְרַיִם, מָוֶת

    (העברה: אורה אנצ'ל נחמה)

    _______________________________

    מאיה הובני-שטיינמן: קו/או ולאה גולדברג

    לפני קריאת המאמר של מאיה, ראוי לעיין במודל "אירוע קואליציוני ואופוזיציוני"

    ("המעגל הפתוח", 1998, עמוד 356):

    ~~~~~~~~~~~~~~

    אירוע קואליציוני

    1. הוא בידור.

    2. שואף לשמר סדר קיים.

    3. שואף לשמר צורה ותוכן.

    4. עונה לרצון הרוב בקהל.

    5. משחזר ידע קיים.

    6. נותן עדיפות לצורכי החברה על פני צורכי היוצר.

    7. נתמך, באופן מלא או חלקי, ע"י מרכזי כוח פוליטיים.

    אירוע אופוזיציוני

    1. הוא אמנות.

    2. שואף לערער על סדר קיים.  

    3. שואף לחדש בצורה ובתוכן.

    4. עונה לרצון המיעוט בקהל.

    5. מלמד דבר חדש.

    6. נותן עדיפות לצורכי היוצר בזיקה לחברה.

    7. עצמאי, עם תמיכה אקראית, של גופים אופוזיציוניים.

     ~~~~~~~~~~~~~~

    מאיה:

    אם הצגות תיאטרון החדר, "דם" ו"נו-אקסיט", היו מועלות באולם ה"בימרתף" ב"הבימה" - לאחר שנתת הסכמתך לכך וההצגות היו מתקיימות בתנאים שלך - האם זה היה הופך אותן לאירועים קואליציוניים?

    אמיר: 

    כן.

    מאיה:

    האם כל הצגה שנתמכת ע"י גוף ממסדי, בהכרח נכנסת לקטגוריה קואליציוני או שייתכן שהיא מורכבת ממסרים אופוזיציוניים? האם הצגה של חנוך לווין היא אירוע קואליציוני, או אופוזיציוני במסגרת קואליציונית?

    אמיר: 

    הצגה שנתמכת ע"י גוף ממסדי היא קואליציונית. אם יש בה מסרים אופוזיציוניים, היא תוגדר אירוע חתרני. כידוע, כל הגדרה כזאת היא תלוית זמן ומקום. כל עוד חנוך לווין הציג את הקברטים הסטיריים שלו ואת המחזה הראשון שלו "המוות המוזר של סלומון גריפ" במסגרות חוץ-ממסדיות, הן נחשבו לאופוזיציוניות. זה רק אחד מהקריטריונים להגדרתן ככאלה. גם התכנים של הצגות אלו נחשבו בשעתו לאופוזיציוניים. בשנת 1970 העלה התיאטרון הקאמרי את הקברט הסטירי שלו "מלכת אמבטיה". אף שהתכנים של ההצגה הזאת היו אופוזיציוניים במובהק, הופעתה במסגרת קואליציונית מגדירה אותה כאירוע חתרני, כלומר, אירוע חתרני במסגרת קואליציונית.

    ~~~~~~~~~~~~~~

    נראה שהקהל הישראלי עדיין אינו מוכן להודות בפשעי הכיבוש של מדינת ישראל, שהם פשעים כנגד האנושות. מבחינתם של רוב הישראלים אם כבר מישהו עשה פשעים כנגד האנושות אלו רק הנאצים כנגד היהודיםּ.

    בשבוע שעבר, בסדרה של חיים יבין "תעודה כחולה" על מצבו של המגזר הערבי, דיברו באופן מפתיע על הטבח בטנטורה. יבין דיבר עם אנשי פלמ"ח על הטבח, על כך שהיה טבח והכוחות הישראלים רצחו אנשים חפים מפשע. כמובן שאנשי הפלמ"ח הכחישו ואמרו שזאת הייתה לחימה "כשרה" לכל דבר, הישרדות ממש. אך יבין התעקש ואמר: "איך ייתכן להרוג ילדים ונשים ואנשים חסרי ישע?"

    עד כאן זה אולי אירוע אופוזיציוני, או חתרני במסגרת ערוץ מרכזי בטלוויזיה הישראלית. אך מיד אח"כ הוא עובר אל ההיסטוריון בני מוריס, שמציג את דעותיו הפוליטיות הימניות. אומר מוריס: "תקשיב, זה ידוע שחוסלו כפרים, אבל היה הכרח בכך שזה יקרה כי לא היה מה לעשות איתם, והיו חייבים לחסל אותם, אחרת לא הייתה לנו מדינה". דברים קשים.

    ואז יבין אומר משהו כמו: "עכשיו המצפון שלי שקט. עכשיו אני רגוע. כי אתה אומר שאלמלא חוסלו הכפרים לא הייתה קמה לנו מדינה". וזה נאמר בשיא הרצינות והנה חזרנו מיד אל האירוע הקואליציוני. אני רק רציתי להקיא. אמרתי לעצמי, איך בן אדם ששומע את הזוועה הזאת, משקיט את המצפון שלו ע"י אמירות גזעניות "ציוניות" ציניות? איך אפשר להשקיט את המצפון כשאני שומעת ברקע צרחות וזעקות של נשים וילדים וגברים חפים מפשע ודמי זועק, ודמי זועק, וקול אחי קורא אלי מן האדמה.

    הנושא הזה לא הרפה ממני. למחרת דיברתי על כך עם כל מי שאני יכולה. לנהג המונית שהסיע סיפרתי על הטבח. הוא כמובן בז לי ואמר: "אני כבר יודע מה את. את שמאלנית". אמרתי לו: "אתה יודע שהיה רצח כזה?"

    הוא אמר לי: "את בעצם אומרת שאני נאצי?" אמרתי: "לא לך אני אומרת, אלא אני מתארת לך סיטואציה שהיסטוריונים אינם מכחישים אותה". וכך נסענו עם המועקה. הוא קרא לי "תמימה ונאיבית, ואיתם אפשר רק בכוח".

    אמרתי לו: "תגיד, איך זה שאנחנו כל כך חכמים וגאונים בלפתח טילים, מטוסים, מל"טים, תותחים, מיומנים באמל"ח מתוחכם, במודיעין משובח, במוחות מבריקים באמת שמגויסים למלחמה, אך אנחנו לא מבריקים דיינו וגאונים דיינו כדי להמציא את התוכנית שתאפשר לנו חיי שלום, איך?

    איך תגיד לי, איך המוח היהודי לא יודע להמציא פטנט לשלום? אולי אנחנו לא עד כדי כך חכמים? כמו שהאימא היהודייה שאנחנו ואולי גם היא לא מספיק חכמה אם היא חושבת שאין ברירה אלא ללכת צבא. אולי אנחנו לא מגייסים את המוחות המבריקים לעבודה אינטנסיבית על שלום. איך זה קורה לנו, למה?"

    הוא חושב. גם אני חושבת.

    הוא ממשיך: "ואני הייתי בששת הימים. אל תספרי לי, את לא יודעת עם מי את מדברת".

    אחר כך הוא אמר: "את יודעת אחרי ששת הימים אמרתי לעצמי, עכשיו שייקחו את כל השטחים שכבשנו, שיחזירו אותם ונעשה שלום עם הערבים. אבל אז באו ההתנחלויות והייתה גאווה כזאת שאנחנו חזקים".

    אמרתי לו: וואו! איפה אותו בחור של אחרי ששת הימים שהאמין בשלום?"

    והוא אמר: "לא יודע" ושהוא כבר לא מאמין. אז איחלתי לו שיחזור להיות חיים של אחרי ששת הימים, שיחזור להיות צעיר, אמרתי לו איפה הבחור הצעיר שהאמין בשלום, והיו לו ערכים?  

    אמרתי לו שאני מאמינה בשלום כמו השמש שזורחת עלי. הוא אמר לי שאני תמימה אבל שהוא גם מתפלל, ושנינו אמרנו אינשאללה.  

    בסוף השיחה נפרדנו. שילמתי לו יותר ממה שצריך. שירגיש טוב, שלא ישכח אותי, תמימה שכמוני. התפללתי שאולי הצלחתי קצת לחדור מבעד לשריון שלו. זה היה לי סמי אירוע אופוזיציוני, כי הרגשתי שזה לא היה סתם, שמשהו מהדברים חדר. 

    חוזרות אלי מילותיה של לאה גולדברג.

    בספטמבר 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היא כתבה על כתיבת שירים בזמן מלחמה ועל ההתנגדות שלה לשירה מגויסת. בכלל, בדעותיה היא הייתה די פציפיסטית, שמאלית. ראתה את הכיבוש נכוחה ואף ציינה זאת מאוחר יותר. אמנם טקסט זה מיוחס לתקופה שלפני קום המדינה, אך אני חושבת שזה כל כך רלבנטי להיום. יותר מכל מה שהיא כתבה זה בעיני היצירה מבין הכי גבוהות שלה, יותר מן השירים שלה, זה מה שנשאר בי, נחתם בתוכי עמוק כל כך,  דווקא השירים שלה הם כל כך לא אופוזיציוניים, אך כשהיא כותבת על האומץ לחולין, לכתוב על שירי אהבה דווקא בשעת מלחמה, וכאשר היא מציגה את זה כאומץ, לא להיכנע לציפייה הממסדית לכתוב שירי מלחמה. זה בעיני אירוע אופוזיציוני, וכשהיא כותבת על המעמד שלה מול הדרישה הממסדית, זה אופוזיציוני, וכשהיא כותבת במה שהיא מאמינה, בדברים הקטנים הגדולים, זה אופוזיציוני:

    "רבים היו ניגשים ושואלים :'ובכן מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?' הטון של השאלה היה תמיד קל והיתולי. ואני מבינה הלצות. לכן הבלגתי פעם בפעם על רגש הבחילה המחלחל בי והשיבותי בשחוק אף אני: אל תדאגו לתוצרת זאת. יספקוה במידה רבה עד מאוד. היא גם תביא רווחים. אני? לא! והיו סוקרים אותי במבט של לעג ושואלים כבר ביתר רצינות: ומה תעשי?"

    בהמשך אביא קטעים נבחרים מדבריה של לאה גולדברג, כי אני נהנית להחדיר אותם אל גופי מתוך ההקלדה באצבעותיי. הוא מחולל אותי. כך היא כותבת בהקשר לשאלה: "ובכן, מה תעשי?"

    "אינני רוצה לפתות איש שיאמין, כי השקפת עולמי בנויה על שיטות פילוסופיות מעמיקות. איני רוצה לומר, כי מצאתי את פתרון הפתרונים ואין לי שום מונופולין על הערכים האמיתיים שבחיים הללו. אך יש כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים, שאני מאמינה בהם, והם נראים לי כה בהירים, כה מובנים בעיניהם, שכל אדם וודאי, מאמין בהם. אולם האנשים הם שכחנים. את אמונתם שלהם שוכחים הם. ולכן חוזרת אני על האמת הפשוטה שלי, בלי כל בושה. אולי אין היא "מעניינת" בטוחה אני, כי היא האמת.

    אני מאמינה באמונה שלמה, שאם יש ערך לחיי אדם, הרי הוא, בעיקר, בדברים הקיימים מיום היות האדם: "כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש".

    אני מאמינה, כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר.

    אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל. ולא משום שטוב כלב חי מארי מת, אלא משום שאדם חי, המסוגל לחשוב, לאהוב, לשנוא, לשנות סדרי עולם, ערכו רב יותר מערכם של כל החפצים הדוממים. ולעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים נשגבה ביותר.

    ועוד אני מאמינה כי לא יתכן שאין דרך למגר את הרשע בעולם אלא על ידי טבח האדם. כי עצלות המחשבה היא זו, המובילה אותנו תמיד בדרך האחת והסלולה, אם גם סלולה היא בעצמותיהם של מיליוני אנשים.

    ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם

    בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות זוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא. כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח.

    להזכיר לאדם, כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם."  

    (לאה גולדברג, פורסם ב"דפים לספרות, השומר הצעיר, 1939)

    שורות גדולות, ואני חושבת על כך שאף שנכתבו בקונטקסט של ערב מלחמת העולם השנייה, הם מאוד חשובות והולמות גם את מצבנו היום. לשירה יש לדעתי תפקיד, שליחות, להחזיר את הערכים הבסיסיים של היותנו בני אדם שווים. להחזיר את שירת הילדים בגנים, לאפשר לכולם לשיר שירי אהבה ולחוות ילדות שפויה. תפקידינו כמשוררים וכיוצרים כיום הוא לא לשכוח את הערכים הבסיסיים של החיים: שוויון, כבוד הדדי, זכויות שוות לנו ולשכנינו. מקום הולם לנו ולשכנינו. תנאים שווים והולמים, והכי חשוב, ההכרה באמת, שלא יתכן כי לא ניתן למגר את הרשע אלא על ידי טבח האדם, זאת תובנה עליונה.

    התפקיד שלנו ביצירה הוא לעורר את ההכרה בתובנות אלו, מתוך הכרה ברצון הבסיסי של כל אדם לחיות ולהתפרנס  בכבוד, להוליד ילדים, ללמוד, להתפלל, ליצור, להתפתח, לאהוב, להגשים את עצמו.

    שיהיה שבוע מקסים.

    (מאיה הובני-שטיינמן)


     

    יואב איתמר: מחשבות בעקבות המודל אירוע קואליציוני ואופוזיציוני

    (דו- שיח עם אמיר אוריין)

    יואב:

    פעם קראתי קטע הומוריסטי של קישון, על מפיץ סרטים ישראלי, איש נעים הליכות, אשר הפיץ סרטים גרועים וסרטי פעולה. הדרך שלו לדעת אם סרט יצליח היה מדד הבחילה, ככל שהסרט גרם לו לזעזוע ובחילה רבה יותר כך ידע שהסרט ירוויח יותר בקופות ושווה לקנות אותו. יש הרבה מה ללמוד מההומורסקה הזו, ראשית לגבי קישון כמבקר חברתי ודרך ראייתו את החברה הישראלית במחצית השנייה של חייו, אבל יותר מכך, אם נרצה, קיבלנו בהפוך על הפוך את הגדרת חלקה של הביקורת בהגדרת האירוע הקואליציוני או האופוזיציוני. כשהסרט במקרה זה הוא סמל לכל יצירת אמנות כלשהי. זהו משחק מחשבתי מעניין לשאול האם אותו מפיץ סרטים תיאורטי הוא מבקר קואליציוני או אופוזיציוני, כי ברור שבאופן אישי ליבו נוטה יותר לאמנות ומעניין לשער כיצד היה מגיב לו היה נקלע לאירוע אופוזיציוני ומה הייתה תגובתו. אולם משום שקישון הוא לב הקונצנזוס, ואף הקדיש ספרים ומחזות לביקורת על אמנות אוונגרדית, אפשר לשער שתגובתו של יציר כפיו של קישון לאמנות אוונגרדית הייתה בחילה לא פחות קשה.

    אמיר:

    כדי להבהיר את הכתוב: ממד הבחילה אצל גיבורו של קישון, הוא עניינו האישי. בכל אופן אם האיש סבור שהסרט יהיה להיט, פירושו של דבר שבעיניו הסרט קואליציוני.

    יצירה אינה יכולה להיות "כמעט אופוזיציונית" או "כמעט קואליציונית".

    בתוך בפרק זמן נתון היא יכולה להיות זו או זו בלבד.

    יואב:

    הבעיה כיום להגדיר אירוע קואליציוני מובהק או אירוע אופוזיציוני מובהק היא בהרחבת הגבולות של הביקורת, כך שהאופן היחיד שבו אנו יכולים לבקר דבר-מה הוא באמצעות אמירות כגון "אני אוהב את זה" או "אני שונא את זה". שתי אמירות בעלות מניות נמוכות, שאין ספק שגם הן זוכות לביקורת על ידי הסובבים אותנו בלי שיתפתח שיח ביקורתי אמיתי.

    אמיר:

    ע"פ המודל הנ"ל אין כל בעיה בהגדרת מגמתו החברתית של אירוע. במקרה זה הביקורת היא רק סימפטום חברתי. בהנחה שהביקורת המרכזית מתייחסת ליצירה בכלים קואליציוניים (או קנוניים), הרי ביקורת זו משרתת את המגמה הקואליציונית.

    יואב:

    במילים אחרות, ההפרדה בין קואליציוני ואופוזיציוני איננה מלאכותית, העניין הוא שדמות "המורד" בחברה שלנו, השואף לשנות את החברה מבפנים ומבחוץ מאז אז'ן דה-ראסטיניאק של בלאזק, ברומן אבא גוריו, היא דמות חלשה וכבושה. ברומן זה שהוא מראשוני הרומנים האנטי-קפיטליסטיים של המאה התשע-עשרה כתוב כבר בפתיחה שהחברה היא כמו מכונה המרסקת לבבות, ומדי פעם יש לב קשה יותר שנלכד בה אז היא מתעכבת רגע ומועכת גם אותו.

    כבר אמרנו שהבעיה בלהיות מורד, היא שלא מובטח לך גן של ורדים. העניין טופל ביצירות קואליציוניות ואופוזיציוניות כאחד כמו הסרט "משפט הקופים", אבל השורה התחתונה היא שאם יש מקום בחיי שבו בכלל נידונה שאלת המרד בצורה מסודרת זהו תיאטרון החדר, וככל שיכולתי להתרשם, מתוך ראייה שקולה ומפוכחת, איש לא מאלץ אותך למרוד, במיוחד בעת כזו של קריסת האידיאות והאידיאולוגיות שבסופו של דבר גם אם אתה במצב התנגדות לחברה עדיין אתה נאלץ לתת שירותים לחברה ולקבל ממנה שירותים.

    אמיר:

    אכן, אפשר להגדיר יוצר אופוזיציוני גם כ"מורד". אולם ה"מרד" האופוזיציוני אינו התנגדות סתם, אלא הזדמנות להצגת אלטרנטיבה לקיים בזרם המרכזי.

    יואב:

    הבעיה הנוספת הניצבת בפני האירוע האופוזיציוני, שהקונצנזוס מחבק את האופוזיציוני חיבוק דוב ובולע אותו, אולי בדומה לאמירתו של הראי"ה קוק - הקדוש יתחדש והחדש יתקדש. די לראות את האמירות החתרניות כביכול של חנוך לווין או של חזי לסקלי ויונה וולך ואת האופן שבו כעת הם הקדושים של הקונצנזוס ומתרפקים על זכרם, ועוטפים את המרד שלהם בשמאלץ ורומנטיקה. דרך אחרת להחליש מרד הוא להכניס אותו למשבצת שבו המסרים הביקורתיים שלו לא יובנו, וראו רק מה קרה ל"מסעי גוליבר" של ג'ונתן סוויפט.

    אמיר:

    הקואליציוני "מחבק" את האופוזיציוני? לא תמיד. אף שהשתלשלות העניינים יכולה להיות כזאת: קיים זרם קואליציוני שהוא בבחינת תזה. מתוכו יוצא הזרם האופוזיציוני, שהוא בבחינת אנטי-תזה. לאחר זמן מה אפשר ששני הזרמים מתאחדים ויוצרים סינתזה חדשה, שמתוכה יוצא זרם אופוזיציוני חדש וחוזר חלילה.

    יואב:

    הבעיה הנוספת שמקשה על קיום אירוע אופוזיציוני במיוחד בתחום אמנויות הבמה היא האספקט הכלכלי. הזכרתי קודם את לווין ו"מלכת האמבטיה". האם יש קיום ליצירה אותה איש לא רואה? הרי מחזה לא באמת נועד לקריאה הוא נועד לפרשנות. אם הקהל מחריב את התיאטרון בכל ערב, היכן יציגו השחקנים בערב הבא? אם כל הקהל יוצא באמצע, מי יראה את ההצגה למחרת?

    אמיר:

    המרכיב הכלכלי הוא אחד מהקריטריונים להגדרת יצירה מבחינה חברתית.

    יואב:

    בדיון שהתקיים בחדר הועלתה הנקודה שקשה לקהל להתמודד עם אירוע אופוזיציוני. אולי הוא לא צריך לעשות זאת. בעיני, אירוע אופוזיציוני אמיתי מכלה את עצמו לאחר שמציגים אותו פעם אחת, כי רק בפעם הזו יש הפתעה ובעתיד הקהל הבא להצגה כבר בא עם מערך ציפיות, עקב דברים ששמע מן המבקרים או מידידים. יתכן והאירוע יכול להשתנות מהצגה להצגה, בלי קשר לשאלה אם הוא קואליציוני או אופוזיציוני, אבל על מנת לחתום את הדברים אני רוצה לתת דוגמה לאירוע אופוזיציוני המקיים את כל הכללים במסגרת התיאטרון:  אנשי תנועת הדאדא בראשית המאה העשרים הזמינו קהל להצגה שלא נראתה כדוגמתה. הקהל נכנס לאולם והתיישב למול מסך סגור. הגיעה שעת ההצגה ואיש לא עלה על הבמה. המסך לא נפתח, במשך דקות ארוכות. הקהל מחא כפיים, רקע ברגליים, שרק ולפתע יד נעלמה פתחה את המסך והקהל ראה לנגד עיניו קהל אחר מהצד השני של הבמה. האם זה קץ התיאטרון? אין ספק שזהו "מיצג" שלא ניתן לחזור עליו פעמיים ואין יותר מקורי ממנו. יש כאן אמירה חשובה לגבי תפקיד הקהל ואף המחאה האולטימטיבית של היוצרים נגדו.

    אמיר:

    אירוע אופוזיציוני לא חייב לכלות את עצמו לאחר הצגה אחת.

    "דם" של תיאטרון החדר מוצג מאז 1992, ועד היום הוא מוצג מפעם לפעם.


     

    נילי אושרוב: המקאמה של נינה

    22.12.08

    מכונית ליום אחד

    אפשר היום אוטו - הילדה מבקשת

    ילדה מקסימה אבל די מרוששת

    קולנוע זה אולי אמנות, תהילה

    אבל ירחק היום לאוטו משלה

    אז בטח שניתן, ברור, ברור

    כולה אוטו ליום מה הסיפור

    רק יצאה לדרך והיא מתקשרת

    נו, על מה הפעם היא מקטרת?

    אימא איזה באסה, אני משתגעת

    כל הכיף של האוטו, הרי את יודעת

    זה לנסוע בסבבה, לשמוע תוכנית

    רדיו, זה החלק החשוב במכונית

    אז מכל ימות השנה הרבים והטובים

    נפלתי על השירותרום, אוף עצבים

    איחסה, מגעיל, איזה ייאוש

    לקיטש הדוחה הזה יש עוד ביקוש?

    למיליטריזם הזה, חסר הבושה

    המפוטם כאריה ופועה ככבשה

    לאחוות לוחמים שיכורה וצוהלת

    למען מטרה שאין בה תוחלת

    ל'שנור' המלקט שקלים כקבצן

    בעוד שולחיו נחים על ריפוד מרבצם

    אדוני מלחמה בהיכלי הפאר

    אוכלים ושותים ומאום לא חסר

    התקציבים זורמים והכסף כמים

    לכל גחמה - יימצא יש מאין

    (אתם ודאי מבינים מהטון המתלהם

    שעברתם מזמן מן הבת אל האם...)

    אז לעצמי אמרתי ברגע של נחת:

    אוי, אוי, ילדה שלי מוצלחת

    אמנם לא עו"ד ולא מהנדסת

    ומתי נזכה לראותה מתפרנסת

    אבל אם את רמיית השירותרום פיצחה

    משהו טוב עשינו בחינוכה...

    © נילי אושרוב

    כל המקאמות באתר של נינה: http://www.nina102.co.il/


     

    יורם טהרלב:

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה