באתי אלייך, היה לי נוח יותר לקרוא מילים שכבר נכתבו מאשר לשמוע את שלי. אבל קריאה בך, קריעה בי.

ואני חושבת, ראבאק, הפחד הזה, ההמתנה בחוסר וודאות - היא לא בשבילנו. אנחנו רגילות לכאן ועכשיו ומיד,

ואולי זה דווקא אימון לא רע, אבל אני לא רוצה אותו.

הוא, הסלע האיתן, האיש שכל חיי אני פוחדת ברגע שהוא סר מדרכי, שמא משהו יקרה לו בדרך.

אני לא אתן, את שומעת?

אני אצרח ואפצח ואכעס עד כי אי אפשר עוד.

ועכשיו שאמרתי, אני חוזרת לחלק הזה שמאפשר לי להמשיך לנשום - קוברת את תודעתי באי-הידיעה, עד ש.

אחרת לא אוכל.