ביום המשפחה שאלו את הבן שלי מה אמא שלו עושה בשעות הפנאי, והוא בלי היסוס ענה- עובדת.

אחרי ניסיונות לחדד איתו מה זה פנאי, הוא חשב שוב וענה, אה, משחקת עם נעמה (אחותו בת השלוש). בקיצור שם ביום המשפחה הוכתרתי סופית כחסרת פנאי. אחרי שדנתי ארוכות בנושא עם בן זוגי, שמקפיד לנסוע פעם בשנה לסקי (ולא מבין למה אני לא מוכנה להצטרף ולפחות לנסות), הוחלט שהשישי- שבת הזה אני "מלכה".

החברות שלי חשבו שזה עלוב, אבל אני החלטתי שצריך להתחיל ממשהו.

ההגדרה היתה שאני בבית אבל עושה מה שבראש שלי- ממלא את הזמן שלי בפנאי אחד גדול. הילדים קיבלו הוראה לפנות בכל בקשה רק לאבא.

אז בשישי, אחרי התחפושות יצאתי לשופינג, מבלי להיות לחוצה שב- 12.30 צריך לאסוף את נעמה מהגן. צהריים אכלתי בבית קפה עם המרקר וויק. חזרתי בשלוש לשנת צהריים ובשש נפרדתי מכל המשפחה שנסעה יחד לסבא וסבתא בירושלים.

בערב יצאתי עם חברה לקרוע את תל אביב- מסעדה, סרט ובר לילי עד 3.00 לפנות בוקר.

ב- 12.00 בצהריים התקשרתי פעם ראשונה לשאול את הילדים מה אמרו על התחפושות, איך היו משלוחי המנות ואיפה הם אוכלים צהריים עם אבא. בערב דיברנו החברה ואני שעות על בני הזוג, הילדים והעבודה.

אין ספק שיום אחד לא מספיק. עד שהתחלתי להתרגל לעצמי, אני שוב בפתחו של שבוע חדש- מוקפת עבודה, ילדים ולחץ, אבל לפחות כשישאלו את הבן שלי בפעם הבאה על הפנאי שלי, יהיו לו תשובות מעניינות יותר לענות.