כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (3)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      29/12/08 19:20:

     

    היום הבאתי לברדורית חדשה הביתה, ועכשיו אני מחכה שהילדים יגיעו ויראו את ההפתעה.

    אני יודעת שזו תרופה לנפש, שזה החבר הכי טוב בעולם.

    אכן, תחילתה של ידידות מופלאה.

    כתבת משובח!

    הולכת לקרוא את החלק השני.

     

      26/12/08 14:30:

    צטט: ד-ארט 2008-12-26 08:57:25

    מעניין שיש לאנשים נטייה לקרוא לכלבה ענקית "בובה".

    כפי שכבר את יודעת עברתי חוויה קצת דומה לפני שבוע באס. או. אס חיות. למזלי, נדלקתי על כלבה כבר מהתמונה באינטרנט כך שהקפדתי לא להסתכל על אף כלב אחר (לא בעיניים ולא בפרווה) וישר שאלתי על קלי. המתנדבים שם החזירו לי מבט מתפלא ושאלו אם אני יודעת שהיא נושכת לפעמים (זרים). גלגלי ההגיון ניסו לומר לי "מה את מסתבכת?", אבל ה"אהבה עיוורת" כידוע ואני ממש מאוהבת.

    אני כבר בשלב ההתפכחות, ובחיים כמו בחיים - אני עוברת אילוף.  על כך בהמשך.

     

      26/12/08 08:57:

    מעניין שיש לאנשים נטייה לקרוא לכלבה ענקית "בובה".

    כפי שכבר את יודעת עברתי חוויה קצת דומה לפני שבוע באס. או. אס חיות. למזלי, נדלקתי על כלבה כבר מהתמונה באינטרנט כך שהקפדתי לא להסתכל על אף כלב אחר (לא בעיניים ולא בפרווה) וישר שאלתי על קלי. המתנדבים שם החזירו לי מבט מתפלא ושאלו אם אני יודעת שהיא נושכת לפעמים (זרים). גלגלי ההגיון ניסו לומר לי "מה את מסתבכת?", אבל ה"אהבה עיוורת" כידוע ואני ממש מאוהבת.

    0

    ואז באה בובה - חלק ראשון

    3 תגובות   יום שישי , 26/12/08, 00:44

    23.10.2008 

    הגיע יום הולדתי. כבר זמן רב גלגלתי ביני לביני וביני לבין בני את הרעיון לאמץ כלב. הרי ככלות הכל בן אדם צריך מישהו לדבר איתו, וכלב נראה לי הפרטנר המושלם. הבנים תמכו ברעיון. הסביבה הגיבה במשפט קבוע – "זה מה שחסר לך עכשיו? לא תוכלי לעמוד בזה." אז הפסקתי להתייעץ איתה, עם הסביבה, שהתעקשה להסביר לי בדאגה רבה למה מה שאני רוצה אינו הגיוני בכלל.

    אני מעריכה מאד את יכולותיו של ההיגיון, אבל בעיני הם די מוגבלות להתקדמות בקווים ישרים בלבד.

    לא מעניין ככה.

    וגם החיים, לאחרונה גיליתי – אינם ליניאריים. עובדה, הנה אני בעיצומם של תרגילי פליק פלאק לאחור ולצדדים, מסיעה את חיי בפיתולי עיקולים מפתיעים, שאם יש בהם הגיון כלשהו – לא מצאתיו. ולו התעקשתי לדבוק במסלול הישר, בו חשבתי שחיי זורמים, הייתי נתקעת, או שהייתי עפה ממנו לעולם אחר, כפי שקרה לבעלי.

    ובאשר לכלב שרציתי.

    עם צוק עיתי השנה האחרונה, חל צמצום ניכר בכוח נתינה שלי. ידעתי שאין בי האנרגיה לאמץ גור כלבים חמדמד שיטריף את דעתי במתיקות דוביותו המתנודדת, מגששת ומגלה את העולם, שתתחלף מיד בזעם על התנהגותו התינוקית הפרועה. בנקודה זו דווקא השתמשתי בהיגיון הנ"ל, והגדרתי את הכלב המתאים. יצא לי שזו צריכה להיות כלבה נקבה, שאמורה להיות יותר שקטה ויותר נאמנה מכלב זכר. צעירה, בת לא פחות משנתיים– שמיצתה את שובבות הילדות שלה.  מגזע מעורב – שאז צפוי שתהיה יותר בריאה ואינטליגנטית, (הפעלתי את העיקרון הזה לייצור הילדים שלי, ואני בהחלט שבעת רצון מהתוצאה) מאולפת, חברותית, והכי חשוב – שלא תעלה על גודל בינוני, ולא תשיר שיער. לא רציתי להסתבך עם כלבת ענק צמרירית שתחרבן בסלון. אה, כן, וגם ממוחזרת. לא אמציא כלבה חדשה, אלא אקח אחת משומשת מ"תנו לחיות לחיות," וכך אמצא גם עושה מעשה טוב לעולם בכלל, ולעצמי בפרט. שזה השילוב הכי טוב.

    וכך, באחת משבתות האימוץ, סמוך ליום הולדתי, שמנו פנינו, אני ובני וחברתו – למגרש הענק של "תנו לחיות לחיות". הלכנו להביא כלבה.

    ספר שלם אפשר לכתוב על שעה במתחם הזה. על הכלבים, החתולים, הגורים, הבוגרים, המטפלים, האנשים והילדים שבאים לבחור לעצמם חיית מחמד, או להחזיר אחת שלקחו. ועל מה שמתרחש בין כל הנפשות הללו – ההולכות על שתיים וההולכות על ארבע.

    הסתובבתי בין הכלבים, רשימת המאפיינים של כלבתי העתידית תקתקה בראשי. הקפדתי לא להביט לתוך עיני החיות.  דחקתי הצידה את הכאב על כל העצב שנמצא שם והתמקדתי במשימה שלי -  כלבה הגיונית להתאהב בה. לא שמתי לב לפרדוכס שבעצם ההגדרה (אהבה מותנית הגיון) וכמו בסיפורים, ברגע שעיני פגשו את עיניה, ריחפתי לעברה בתנועה איטית, כרעתי ברך כדי להיות בקו אחד עם ראשה הגדול והעדין– והשלכתי את עצמי לזרועות האהבה. יותר נכון יהיה לומר – לרגלי האהבה כי, כמו מרבית הכלבים, היא הייתה מצוידת בארבע רגליים מפוארות ואף לא יד אחת.

    כאן המקום לתאר את עיניה של "בובה" (כך שמה במקור), שהתבררה, בעיכוב הרה גורל, כפירנאית ענקית, אבל ממש ענקית, מעורבת בהאסקי שהוריש לה יצר נדודים מפותח, וכנראה שגם איזה כלב רוח נדחק לחגיגה והעניק לה את רגליה הארוכות עד מאד, שעשו אותה גבוהית בצורה יוצאת דופן. כשכל זה נודע לי, מספר דקות אחר כך, היה מאוחר מדי.  כבר הייתי שבויה בעיני השקד שלה - ענקיות, מלוכסנות, חומות עם זהרורים צהובים, מאופרות בפס שחור ומעוטרות בריסים לבנים שהדגישו את יופיין. כשהואילה בטובה להתרומם הייתה לי  תחושה עמומה שהיא לא כל כך תואמת את רשימת ההיגיון שהכנתי בקפידה בדיוק כדי להימנע ממה שעמדתי לעשות בעוד רגע.  אבל התעלמתי. זה לא חשוב, שכנעתי את עצמי. כלבות ענק יותר רגועות, (ובעניין הזה, ורק בעניין הזה, גם צדקתי). היא הייתה בת שנתיים ומאולפת. החברה של בני טוענת בעקשנות שהיא חזרה והזהירה אותי שכלבה מסוג זה משירה המון שיער. אבל אני הצלחתי גם לא לשמוע את שאמרה, וגם לחשוב שזה  לא משנה. הכלבה לבנה ומעט השיער הרב שינשור יבלע ברצפת הבית הבהירה. למעשה בובה גילמה את אידאל היופי של אימי, שמעולם לא עניתי עליו – היא הייתה גבוהה, רזה ובלונדינית.

    היא בחנה אותי בשקט. עיניה המופלאות אמרו – אני יודעת היטב טעמו של עצב עמוק, ומה איתך?

    רק עיניים שנמצאות במקום ההוא של העצב, יודעות לזהות זאת בעיני האחר.

    וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

     © נעמי ר. עזר  
    דרג את התוכן: