
אין כמו חלום האגו הגדול, להיות כוכב, להתפרסם, להיכנס לחדר ושכל המצלמות יתקתקו לכיוון שלך. החלום הזה שוכן אצל כל אחד מאיתנו. והאמת שזה די בסדר ואין בזה שום דבר פסול או פחות ערך.
אבל השבוע הבנתי משהו לגבי אותו חלום. הבנתי שיש כאן דור שלם שלא חי עם החלום הזה בשלום אלא בתסכול עמוק ושובר לב.
זה היכה בי כשישבתי עם ג' , בחור מקסים,מוכשר וצעיר וצפינו ב VOD בפרק האחרון של האח הגדול "החזרה אל הבית". בסוף הפרק פרץ חברי היקר ג' בבכי. ולא בגלל שהוא איזה ילדון רגשן ושטחי ואפילו לא בגלל ההזדהות עם לאון המקסים שכרגע חטף מהבובלילים ואפילו לא בגלל ההתרגשות סביב זכייתה של שפרה.
הוא פרץ בבכי כי לטענתו הוא הוצף בתחושת פספוס חזקה. איך הוא , בחור בן 24, עדיין לא עשה את זה ? החיים תכף נגמרים ועדיין לא השיג את כל מה שהעולם יכול להעניק. איך עדיין לא הגשים את כל החלומות? איך עדיין לא מצלמות אותו המצלמות באירועים ולא מסובבים אחריו את הראש ברחוב?
איך "הוא לא" מאוד בלט אל מול כל אלה ש"הם כן" (הסלב החדשים מבית האח הגדול).
ואז הבנתי את ההבדל ביני לבינו. הבדל של 10 שנים עם הרבה משמעות.
הבחור הצעיר הזה גדל על מציאות אחרת לגמרי. הוא חי בתחושה תמידית של תחרות ופספוס. עולם הריאלטי (כוכב נולד, השרדות , האח הגדול) שמנפקת כוכבים וסלבים לרוב יוצר אצל כל אלה שלא משתתפים שם (הצופים) תחושה שההגשמה העצמית , כלומר ההכרה בקיומי, כלומר היותי מפורסם היא כל כך קלה להשגה .
אז אם היא כל כך קלה איך זה שעוד לא השגתי אותה ?
יש פה דור שלם שחי בתחושה שאם לא יעשה אקזיט עד גיל 21 או יככב בטלויזיה עד גיל 23 הוא לא "עשה את זה". הרי זה נורא פשוט. כל אחד מכיר מישהי שכבר הייתה בטלויזיה או מישהו שהתעשר מאיזה אתר שבנה ומכר אותו.
כשאני הייתי נער לא הכרתי אף אחד שהיה בטלויזיה ובטח לא מישהו שעשה בוחטה לפני גיל 50.
רציתי להסביר לו שלהיות מפורסם זה לא הדבר הכי חשוב אלא חשוב על מה אתה מפורסם אבל במקום להישמע כמו איזה טרחן זקן חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שגם זמנו עוד יגיע.
|
עדנה כהן קדוש
בתגובה על יום ללא ארון
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
או.קי. ועכשיו מה?
אם אנחנו עוסקים בבעיות חברתיות ומצוקות הדור הצעיר, אז צריך לדבר גם על מה עושים בנושא ולא רק להגיד שיש בעיה.
מה אתה חושב? צריך להגביל תוכניות כאלו? אולי לעשות רפורמה מקיפה במערכת החינוך, במסגרתה ילדים יתחילו לקבל ערכים ולא רק שיעורי בית? אולי אין מה לעשות וזה המצב היום?
נכון מיכאלה. אני עובדת על ילדים שכל שאיפת חייהם זה להיות "מפורסמים". כ"כ עצוב לקחת חלק בגידול של דור שכל הערך העצמי שלו (ויותר חמור, כפי שהזכרת יניב- הקיום העצמי) נמדד באם הם הופיעו בטלוויזיה או לא...
לקליניקה בשל "דמוי עצמי נמוך" (להגדרת ההורים, ובהחלט גם ניתן לראות זאת בפעל) צריכים עבודה חזקה על הכרה (ואח"כ גם שמחה וגאווה) בכוחות וביכולות שיש בהם בפנים. כשהערך העצמי חזק וגבוה לא צריך כ"כ הרבה חיזוקים לאגו, בדמות "להיות מפורסם". באמת עצוב. ואני לא נכנסת בכלל לחיפוש אחר אשמים. (זה כבר נושא לפוסט אחר...)
במסגרת מחקר לבני נוער, הם נשאלו במה ירצו לעסוק כשיהיו גדולים. הרוב (מעל 60%) ענו: "להיות מפורסמים"...
אכן, עתיד גדול צפון לנו, כחברה...
טוב, קודם לא כולם מכירים אנשים מפורסמים- ראה אני!
אבל אני מאמינה שלא כולם חולמים על פרסום כאשר רואים שברגע שעוד תוכנית מתחילה ה"מפורסמירגע" כבר לא מוכרים.
הצלחה גדולה אינה תמיד פרסום לפעמים כמו שרמזת היא אקזית רציני (צריך לבנות חברה בשביל זה) פוליטיקה (גם מקומית) או עשיה של משהו.
העולם הינו אינטרנטי. מתחלף כל רגע אם קראתי כתבה לפני 10 דקות למה לא החליפו אותה.
זה עניין של מצוי- מפורסמירגע כי באותה השנייה הם מעניינים אותנו.
אבל כאשר אותם "צעירים" יתבגרו יבינו שאנחנו חיים עד כ80 ויש מספיק זמן- אז מלבד חיוך לא יהיו דמעות על חסר הצלחה.