אין כמו חלום האגו הגדול, להיות כוכב, להתפרסם, להיכנס לחדר ושכל המצלמות יתקתקו לכיוון שלך.

החלום הזה שוכן אצל כל אחד מאיתנו.

והאמת שזה די בסדר ואין בזה שום דבר פסול או פחות ערך.

אבל השבוע הבנתי משהו לגבי אותו חלום.

הבנתי שיש כאן דור שלם שלא חי עם החלום הזה בשלום אלא בתסכול עמוק ושובר לב.

זה היכה בי כשישבתי עם ג' , בחור מקסים,מוכשר וצעיר וצפינו ב VOD  בפרק האחרון של האח הגדול "החזרה אל הבית".

בסוף הפרק פרץ חברי היקר ג' בבכי.

ולא בגלל שהוא איזה ילדון רגשן ושטחי ואפילו לא בגלל ההזדהות עם לאון המקסים שכרגע חטף מהבובלילים ואפילו לא בגלל ההתרגשות סביב זכייתה של שפרה.

הוא פרץ בבכי כי לטענתו הוא הוצף בתחושת פספוס חזקה.

איך הוא , בחור בן 24, עדיין לא עשה את זה ?

החיים תכף נגמרים ועדיין לא השיג את כל מה שהעולם יכול להעניק.

איך עדיין לא הגשים את כל החלומות?

איך עדיין לא מצלמות אותו המצלמות באירועים ולא מסובבים אחריו את הראש ברחוב?

איך "הוא לא" מאוד בלט אל מול כל אלה ש"הם כן" (הסלב החדשים מבית האח הגדול).

ואז הבנתי את ההבדל ביני לבינו.

הבדל של 10 שנים עם הרבה משמעות.

הבחור הצעיר הזה גדל על מציאות אחרת לגמרי.

הוא חי בתחושה תמידית של תחרות ופספוס.

עולם הריאלטי (כוכב נולד, השרדות , האח הגדול) שמנפקת כוכבים וסלבים לרוב יוצר אצל כל אלה שלא משתתפים שם (הצופים)  תחושה שההגשמה העצמית , כלומר ההכרה בקיומי, כלומר היותי מפורסם היא כל כך קלה להשגה .

אז אם היא כל כך קלה איך זה שעוד לא השגתי אותה ?

יש פה דור שלם שחי בתחושה שאם לא יעשה אקזיט עד גיל 21 או יככב בטלויזיה עד גיל 23 הוא לא "עשה את זה".

הרי זה נורא פשוט.

כל אחד מכיר מישהי שכבר הייתה בטלויזיה או מישהו שהתעשר מאיזה אתר שבנה ומכר אותו.

כשאני הייתי נער לא הכרתי אף אחד שהיה בטלויזיה ובטח לא מישהו שעשה בוחטה לפני גיל 50.

רציתי להסביר לו שלהיות מפורסם זה לא הדבר הכי חשוב אלא חשוב על מה אתה מפורסם אבל במקום להישמע כמו איזה טרחן זקן חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שגם זמנו עוד יגיע.