כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה

    אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו...\"

    אתם מוזמנים לפתוח את המגירה, לקרוא ולהתרשם.
    נא לשמור על הסדר.

    לא תגנוב

    6 תגובות   יום שבת, 14/7/07, 21:40

     

    "ילדי, תמיד תאמר את האמת, ולעולם אל תגנוב."

     

    כך חזרה ואמרה לי אמא, כשהייתי ילד. טוב, לא בדיוק. אולי אמא של מרקו מ'הלב' דיברה כך. זה לא סגנון הדיבור של אמא שלי. אמא אמרה לי בתקיפות שאינה משתמעת לשתי פנים: לעולם לא לשקר, תמיד לשפוך את אשר על הלב ולעולם לא לגנוב. היא נהגה לחזור על שלושת אבות המוסר הללו בכל הזדמנות.

    את שני הסעיפים הראשונים בשלושת הדיברות של אמא מילאתי בקנאות.

    הדיבר שלישי? ובכן, בוא נאמר שזכור לי פעם או פעמיים שלא מילאתי. זה בהחלט הספיק. כי את הלקח למדתי.

     

    סבא שלי (אבא של אמא) זכרו לברכה. היה עיוור. ומכיוון שכך, גרנו בשכנות. בית מול בית.

    כל יום אחרי הלימודים, הייתי קופץ לבקר אותו. ריח חריף של טבק, היה הולם בפניי כל פעם. לסבא היו שתי אהבות גדולות (אחרי סבתא, כמובן): טבק ובמבה. תמיד הוא היה יושב על המיטה, מקשיב לפאריד אל-אטרש, כשמסביבו עשרות שקיות ריקות של במבה. הייתי אוסף את כולן, ושואל אותו תמיד את אותה שאלה. "סבא, אתה רעב?" והוא תמיד היה מתפקע מצחוק.

    מדי שבוע היה אומר לי לפתוח את המגירה העליונה, בדלפק המשקאות הריק. "קח כמה כסף שצריך, ותקנה לי במבה," היה אומר במלרע. "את העודף שמור לעצמך." הייתי ממלא את ההספקה כל פעם . ומחזיר את העודף למגירה.

     

    באחד הימים בדרכי חזרה הביתה מבית הספר, צדה עיני מודעה ענקית של הסרט טרזן. בתמונה המצוירת, טרזן אוחז סכין ביד ימין, וביד השנייה פוער את פיו של נומה האריה האימתני. התמונה הפנטה אותי כל פעם בדרכי לבית הספר וחזרה.

    מאחר ואבא כבר היה חולה, ופרנסת הבית נפלה על אמא. לא העזתי לבקש ממנה כסף, כדי לקנות כרטיס לסרט. יכולתי רק לדמיין איך טרזן מתנדנד מעץ לעץ ושואג את שאגתו המפורסמת. וזהו. הכמיהה העזה והסקרנות לראות את הסרט בערו בי יותר מיום ליום.

     

    באחד הביקורים את סבא, ראיתי מטבע זרוק על הרצפה. לא מחזה נדיר אצל סבא. כמו תמיד, הרמתי את המטבע, מתכוון להחזירו למגירה. במקום להכניס אותו למגירה, הכנסתי אותו בזהירות לכיס המכנסיים. תוך שאני מרים את ראשי, לראות אם סבא מסתכל. על אף העובדה הברורה שסבא עיוור. פחדתי. והזעתי כמו מטורף.

     

    למחרת כבר שלשלתי לכיסי מטבע נוסף שמצאתי על רצפת המטבח. ניסיתי להפחית מגודל החטא בכך ששכנעתי את עצמי שאני כעת לוקח את כל העודף שסבא ביקש ממני לקחת ולא לקחתי. כך 'אספתי' מספיק מטבעות לקנות כרטיס לסרט. "סבא, מחר אני אגיע קצת יותר מאוחר, בסדר?"

    סבא לא ענה. רק חייך אליי חיוך צהוב מטבק.

     

    ביום שלמחרת זרקתי את התיק על הרצפה ורצתי לקולנוע. התור היה ארוך. המתנתי בסבלנות. כשנכנסתי לאולם הבטתי מהופנט על התמונות של טרזן, צ'יטה וכל היתר. האור באולם כבה. ואני צבטתי את עצמי כדי להאמין, שאני באמת אראה עוד רגע את טרזן. באמת. ולא בתמונות. 

    טרזן שאג, צ'יטה נהמה. אנשים צרחו מבהלה, אולם הקולנוע רעד מעוצמת הקולות שבקעו מהג'ונגל.

    זו הייתה חווית הסרט. בעיקר לשמוע את האפקטים הקוליים. כי את הסרט לא ראיתי, ולו תמונה אחת. מפני שילד בן עשר, שגובהו פחות ממטר וחצי. לא יכול לראות כלום, אם בשורה שמלפניו יושבים אנשים מבוגרים. ניסיתי לעמוד. אך, אלה שמאחוריי פקדו עלי לשבת. וכך ישבתי שם שעה ומחצה. עוצם עיניים, מקשיב ומדמיין. ובעיקר מצטער. התמלאתי חרטה. הרגשתי שפגעתי בסבא ובאמא. הרגשתי נורא.

     

    חזרתי לסבא. שאלתי לשלומו. הוא חייך אליי. מנמיך את פאריד. ומסמן  לי לשבת לידו. תוך שהוא מניח יד מלטפת על ראשי. זעתי באי נוחות. בוגד קטן שכמוני. סבא שתק כמה רגעים, ואז, החל מספר לי את סיפור הסרט טרזן. זה שעתה לא הצלחתי לראות. הבטתי בסבא כלא מאמין. מתאמץ לראות מבעד למשקפי השמש שתמיד הסתירו את עיניו הכבויות. הוא חייך שוב. והמשיך בעלילות טרזן..

     

     

    טרזן מלך הקופים

     

     

    סבא, יהי זכרך ברוך.

     

    אוהב אותך תמיד.

     

     



     

    לאחרונה, אני נתקל ביותר ויותר אנשים שרוצים לחשוף את רגשותיהם, אך חוששים.

    אל תחששו ואל תעצרו את רגשותיכם, כיתבו והיחשפו, לא כדי להיות מכוכבים או מטוקבקים, אלא להרגיש ולרגש.

    אני עשיתי זאת, בעזרתם של כמה מהאנשים הנפלאים שהכרתי כאן (שלא אנקוב בשמם, פן אשכח מישהו) וזה עוזר ומשחרר, ויותר מכל, מתגעגע ומזכיר לנו שאחרי הכל ולפני הכל אנחנו אנשים עם רגשות, זכרונות וגעגועים.

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/8/07 11:28:
      מעולה !
        21/7/07 10:04:

      mai7

       

      זוכר איך נפגשנו לפני כמה חודשים, והצעתי לך חברות.

      כבר אז ידעתי, שאת תצליחי לפרוט על כל מיתר שבלב.

       

      אמן.

       

      שבת שלום לך, יקירתי. 

        21/7/07 00:01:

       

      שאפו על המסר החזק !

      סיפור קסום, מחבר ומרגש.

      יהי זכרו ברוך.

       

      ואתה- תתחדש על התמונה !

        20/7/07 23:37:

      ליזה

      תודה.

      מכל חבריי השכלתי.


      airbus

      כמה שאתה צודק.

      יותר מכל ניסיון חינוך, קשה ככל שיהיה.

      רגשות אשם.

      מלווים אותנו לאורך כל הדרך.


        16/7/07 06:13:

      כמו שאמא שלי היתה אומרת:

      "בסוף כל שקר מתגלה!"

      זה, עובדתית, לא לגמרי

      נכון,

      אבל אין צורך

      לבלבל ת'מוח

      עם

      עובדות

      כדי ליצור

      רגשות אשמה

      נצחיים!

        15/7/07 10:04:

      אהבתי את הסיפור.

      ומחזקת את דבריך עופר בפסקה האחרונה:

      אל תחששו ואל תעצרו את רגשותיכם, כיתבו והיחשפו, לא כדי להיות מכוכבים או מטוקבקים, אלא להרגיש ולרגש.

      ואתה עשית זאת. וזה באמת נהדר.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עופר מימון
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין