קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 472 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
מעבר למראית העין
"יש לה משפחה?" "אני המשפחה." "את בת יחידה?" "כן." השאלות הסטנדרטיות הללו גורמות לתחושה לא נוחה בבטן שלי. שמץ של בגידה. כביכול, זאת האמת. איש מלבד אמא שלי ואני לא יודע על רוחות הרפאים הסובבות אותנו, הן נמצאות כאן ברגע זה ממש, מְפֵרות את הסימטריה שהעיניים רואות: במקום אֵם אחת שמתחתיה רק בת אחת, משורטטת האם בראשו של משולש, כשהבת מלאת הממשות בפינה אחת שלו, ובפינה השנייה תבנית ריקה של הבן בקו מִתְאר. איש מלבדנו לא יודע שבעצם, הבן שלה האהוב מחכה לה בצד השני. פה הוא השאיר אותי, החרא הקטן, להתמודד לבד. לרופא בבילינסון אמא שלי אומרת משפט תמוה וחסר היגיון: "אנחנו שתינו עריריות." האם בעיניה יש לה אותי או שאין לה אותי? כפונקציה אני ודאי נמצאת שם. ייתכן גם כשלוחה של עצמה, בשר מבשרה. כך היא חיה חיים של בדידות בעולם הפרטי שלה. ערירית עוד מילדות. אני לא כמוה. יש לי משפחה שבחרתי לעצמי. וכלב משמעותי.
|
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נשמה את
פעם עוד יהיו פה צחוקים....זו מן נוסחה שכזו....
בעדינות ויופי, את מתארת את התקופה, הלא פשוטה הזו, בחייך.
מופלאה. כיף למי שבחרת בו למשפחתך.
ככה גם אני מבינה את זה. העריריות שלה: נראה לי שזה בקשר לבן שהיא איבדה ולא בגלל שאת לא קיימת.
ככה, איך שאת מביאה את שתיכן, שתי ריריות זו לזו, עם משולש שווה (מאוד שווה!) צלעות, ככה זה פשוט תופס את הבטן, חזק חזק, עם טוויסט קטן ללב גם.
לילה מנוחה ושלום.
טל
נצמדת לתגובה של המלך.
אני מוצאת את עצמי מחכה כל יום לקרוא אותך.
לא שזה קשור איכשהו..
אבל הבלוג שלך הפך בימים האחרונים לפינה נדירה אנושית ומקסימה ,שט לו קילומטרים מעל כל שאר התוכן. כך אני לפחות מרגיש.
אני מפרש אחרת את "אני והיא עריריות".
מבין את זה יותר כ: היא אני אחד והאחד הזה ערירי. והאח בצד השני, בטח קשה לו לפחות כמו לה. ומה הוא חושב עלייך?
עדיין שולח לך כל יום 1,000 נשיקות. :)
היום נבכה, מחר נצחק.
היו פעם צחוקים פה, הא?
'צטערת....
ורדית, לא דברת פעם על קפה, או שחלמתי חלום....
בגלל הפוסט שלך צריך לייסד "אזהרת תוכן צובט לב".
את! מביאה מילים - סוף כל הדרכים. תיזהרי ממני, שאני לא אתחיל לקלל, איך את הופכת לי את הבטן, ומביאה סערה דווקא כשהתחלתי קצת להרגע. אם את כותבת ככה, לפחות תכתבי אזהרה. כאב לב אטומי, אפילו שלא התכוונת.