"יש לה משפחה?" "אני המשפחה." "את בת יחידה?" "כן." השאלות הסטנדרטיות הללו גורמות לתחושה לא נוחה בבטן שלי. שמץ של בגידה. כביכול, זאת האמת. איש מלבד אמא שלי ואני לא יודע על רוחות הרפאים הסובבות אותנו, הן נמצאות כאן ברגע זה ממש, מְפֵרות את הסימטריה שהעיניים רואות: במקום אֵם אחת שמתחתיה רק בת אחת, משורטטת האם בראשו של משולש, כשהבת מלאת הממשות בפינה אחת שלו, ובפינה השנייה תבנית ריקה של הבן בקו מִתְאר. איש מלבדנו לא יודע שבעצם, הבן שלה האהוב מחכה לה בצד השני. פה הוא השאיר אותי, החרא הקטן, להתמודד לבד. לרופא בבילינסון אמא שלי אומרת משפט תמוה וחסר היגיון: "אנחנו שתינו עריריות." האם בעיניה יש לה אותי או שאין לה אותי? כפונקציה אני ודאי נמצאת שם. ייתכן גם כשלוחה של עצמה, בשר מבשרה. כך היא חיה חיים של בדידות בעולם הפרטי שלה. ערירית עוד מילדות. אני לא כמוה. יש לי משפחה שבחרתי לעצמי. וכלב משמעותי.