זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
אקדמיה ופוליטיקה
ימים ראשונים באוניברסיטה ימים ספורים אחרי שחרורי מצה"ל, מוצא אחד מידידי מקום מגורים לשלושה בירושלים. הוא מזהיר אותנו שמדובר במבנה בן שני חדרים (אל השני מגיעים דרך הראשון)+מטבח ושירותים, המצוי בחצר בנין. הוא מנמיך את ציפיותי עד כדי כך, שכאשר אני מגיע לשם, אני מוצא את המקום אפילו ראוי למגורי אדם. המקום משרת אותי בשנת הלימודים הראשונה. את החפצים אני מעביר בנסיעה משותפת עם חבר נוסף, השוכר השלישי, באמצעות ה- 51'Henry j. המשרת את אביו, שרק צריכת השמן שלו (של הרכב, כן?) מתחרה בצריכת הדלק שלו.
להרצאה הראשונה באוניברסיטה מגיעים כל מי שנרשמו ללימודים. ההרצאה היא במקצוע "יסודות המשפט" כמובן, ואיש אינו מוכן לפספס כבר את ההרצאה הראשונה. כמות הסטודנטים היא מעבר לקיבולת האולם, והסטודנטים גודשים את הפתח ונתלים על החלונות. ככל שאנו מצליחים לראות ולשמוע, המרצה הוא אדם לא צעיר, מאד רזה, ומאד לא בריא, היושב וקורא ראשי פרקים מתוך כרטיסיות באמצעות זכוכית מגדלת, ומרצה – בק-צב – הכ-תבה – מינוס. בהרצאות הבאות שלו יפחת קהל המאזינים במהירות, עד שיוכל לקיימן גם בתא טלפון. אנו מסתפקים בסיכומים הנמכרים ב"אקדמון". פעם ראשונה אני נתקל ביום לימודים המתחיל ב-9:00 בבוקר, נמשך עד 11:00, עושה הפסקה ארוכה, ומתחדש להרצאה בת שעתיים ב-15:00. בהעדר תכנית מגובשת להפסקה זו, אני יורד לספריה, מוציא באקראי את אחד מכרכי הפד"י, פותח באמצעו, ומתחיל לקרוא פסק דין.לפליאתי – אני מבין במה מדובר, ולא לפליאתי - הדברים גם מענינים. במרצה הראשון ההוא אתקל שוב, כאשר, באחת מאותן הפסקות ארוכות, ששבוע הלימודים שלנו משופע בהן, אקרא בכתביו. מדובר באדם חכם ושנון, בעל חוש הומור בריא, שמגבלותיו הפיסיות מונעות ממנו להפגין תכונותיו אלה בדיבור.
בימי חמישי בערב, כמעט בכל שבוע בשנה הראשונה, אני חוזר לבית הורי אשר בחיפה, שהוא גם ביתי, לשירותי כביסה וכו'. מחיפה, בימי א', אני נוסע בד"כ ברכבת, עם צוות קבוע של סטודנטים חיפאים. הרכבת נוסעת עדיין בקו המזרחי, שלאחר מלחמת השחרור הוסט בנקודה אחת טיפה מערבה, כדי לעקוף את תחנת טול-כרם (בשנות החמישים עוד ניתן היה לראותה מן הרכבת, ולזהות בה קטר קיטור מושבת). גם אחראי קו זה לכך שעד היום נקראת תחנת הרכבת הנוכחית של חדרה – "חדרה מערב".
לאחר מלחמת ששת הימים הושבת קו מסילה זה (כיום עובר עליו, או בקרבתו המיידית, כביש 6), והרכבת עברה לנסוע במסילת החוף. במצב זה, לא ראיתי עוד טעם להמשיך לנסוע ברכבת, שעתה נתארכה נסיעתה ללמעלה מ-4 שעות.
כן, במהלך שנת הלימודים הראשונה פורצת מלחמה, ולכאורה גם מסתיימת. אחרי המלחמה חוזרים כולנו לירושלים, לאוניברסיטה. ירושלים הופכת לפתע, ממבוי סתום, מין מעי עיוור של המדינה – לשער לעולם חדש. אנו מטיילים בעיר המזרחית, (ואני גם עולה על האוטובוס לטיולים רגליים בחברון, בית לחם, שכם ויריחו) רואים שם סחורות יבוא באיכות שלא נודעה במקומותינו מוגני המכס והאיסורים המינהליים, מאכלים לא מוכרים, תרבות לא מוכרת. אני, שלראשונה אצא לחו"ל רק בספטמבר אותה שנה, מרגיש גם שם כמו בחו"ל, אני נהנה לטייל בעיר העתיקה, שכמו במין גן הפתעות, כל שער הוא פתח לעולם חדש. מתחת לכל כנסיה מזדמנת משתרע מרתף עמוק עם ממצאים ארכיאולוגיים. חבילת הקפה הטרי עם הל – נקנית מעתה רק שם. פגישה מקרית בשעת בוקר בעיר העתיקה עם סטודנט ערבי (כן כן, זה הנזכר ב"למה דווקא משפטים") – מביאה אותי לראשונה אל אבו שוקרי הידוע ההוא. הסטודנט מציע לי להזמין פול. המחשבה על אוכל כה כבד על הבוקר נראית לי מנותקת משהו, אבל הסקרנות עושה את שלה. בפעמים הבאות כבר לא צריך להוביל אותי לשם. להיפך, אני מביא אחרים. אצל אבו-סיר (ואצל ה"אבו" השני, אשר שמו כבר נשתכח ממני), אנו עושים גם הכרה עם הכנאפה, זו הטעימה והמתוקה-מאד, שלאחר שאכלת ממנה אתה מרגיש כמו "נחום תקום" (או כמו הזאב ב"כיפה אדומה", אחרי הניתוח – תלוי בגישה). השפה המשותפת עם סוחרי העיר הערבית, היא אנגלית. בית הספר שלי העדיף ללמד אותי צרפתית כשפה זרה שניה. במהלך השנה השניה ללימודי אנסה גם ללמוד ערבית – אבל בלא הצלחה.
יקח עוד זמן עד שמי מן הסוחרים ידבר עמי "פוליטיקה", ויגרום בכך לכמה סוחרים נוספים להתכנס סביבנו. "תראה", הוא אומר לי "אנו רבים, ונירבה עוד, אתם לא תוכלו לשלוט בנו לאורך ימים. לטובתכם, אתם צריכים לסגת מכאן". (כך חשבתי גם אני אז, וכך אני חושב גם היום. בשיחה סטודנטיאלית שגרתית סיכם אז אחד מאיתנו את שחשבנו כולנו: "לו אני תושב הגדה, אני לא מצטרף לארגון ולא עושה חבלות. אני יושב בשקט בבית, וכל שנה – ילד"). "טוב", אני משיב, "ואם ניסוג – תשלימו עימנו?" מבט של בעתה בעיניו וכל גופו נרתע – "לא". "אז למה אתם מצפים?" שתיקת מבוכה.
הנה – כל הסכסוך, בשלושה משפטים בין סטודנט לסוחר. בהמשך השיחה נשאלתי גם "מה יהיה" ועניתי את האמת: "איני יודע".
בערב ראיונות בהנחיית דן בן אמוץ (מודל שהועתק אח"כ לטלוויזיה על ידי רבים), מספר לנו דן בן אמוץ כי טדי קולק הסכים למסור לחוסיין מלך ירדן את ירושלים המזרחית, בתנאי שיקח גם את הקטמונים.
ב-69' מתרחשות בחירות. מנחם בגין נואם בבנייני האומה. אנו, כמובן, באים לשם. מגולדה וה"עבודה" כבר נמאס לנו מזמן, מכל הסיבות הידועות. אנו באים לשמוע את "דבר האופוזיציה" (היושבת עדיין בנוחות במושבי הממשלה, בתירוץ "ממשלת ליכוד לאומי"). החזון של בגין הוא, איך לא – "ארץ ישראל השלמה". לא מעודד מבחינתי, אבל אנו באים להאזין ולהקשיב. באותה עת מתפרסמות תחזיות דמוגרפיות לפיהן בשנת אלפיים יתכווץ הרוב היהודי בארץ ישראל פלאים, ואנו בסכנה להפוך למיעוט. התשובה של בגין: (בדרמטיות) "עד אז ייפתחו השערים [של ברית המועצות], ומלבד זאת (בנימת הדוד הטוב והממזרי), זה תלוי גם בכם, לכו הביתה אחרי האספה..., (ולאחר צחוק הקהל המתבקש) אני את שלי כבר עשיתי, יש לי __ ילדים. "כך אבדה שארית תקוותי. ה"אלטרנטיבה לשלטון מפא"י" מתחמקת מלדון בבעיות שעל סדר היום, לא פחות מאשר מפלגת העבודה.
בבחירות של אותה שנה, פעם יחידה בחיי, לא הצבעתי. הקלפי שלי היתה בחיפה, והבחינה במשפט עברי היתה קרובה מדי, ובבחירה בין עתיד האומה לעתידי שלי, בחרתי – כמו כל פוליטיקאי מאז ומעולם – בעתיד שלי. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
גם ב"פרספקטיבה", אנשים בוררים מן ההיסטוריה, או מזכרונותיהם, את שתואם את גישתם.
לא חשבתי אז שהשערים לא ייפתחו (אף אחד לא ידע מתי, גם לא בגין, שאישר את עליית יהודי אתיופיה משום שלא ידע שצריך להמתין עוד פחות מעשר שנים). הייתי בטוח שזה ידחה את המלכודת הדמוגרפית, לא יפתור אותה. את זה בגין כן היה צריך לדעת.
מאז 67' יכולנו לעשות דברים רבים ולא עשינו. עוד ב-87', למשל, יכולנו להעביר את הגדה ועזה בשינויי גבול לטובתנו - לחוסיין מלך ירדן. מבחינתי, השלת הערבים מכתפי השלטון הישראלי היא אינטרס ישראלי. ישראל צריכה היתה להיכנס למלחמת ששת הימים מוקדם יותר, להכיל את האש הירדנית, ולא לכבוש את הגדה. (מכיבוש הרצועה לא היה מנוס).
הרצון הפלסטיני הלאומי אינו ניתן לריצוי על ידי ויתורים כאלה או אחרים. ניתן לומר בפשטות שהם פשוט רוצים שלא נהיה, או לפחות לא נהיה כאן. אבל בסופו של יום - הרי כולם רוצים לחזור הביתה בשלום. גם הפלסטינים.
אם לא המשך שליטה ירדנית - צריך היה להגיע להסדר סופי כשעוד ניתן היה, בראשית שנות התשעים, ולא לחמוק שוב מן הבעיות כפי שנעשה באוסלו.
הפשוט ביותר הוא לומר שהפלסטינים לעולם לא ישלימו עם קיומנו, אבל הסדר יציב - לו היה גם בישראל מי שמוכן לעמוד עליו - היה יוצר יציבות ארוכת טווח, שכעבור חמישים או מאה שנה היתה אולי מביאה לשלום.
כיום, אחרי שכל הצדדים לא פסחו על כל שטות אפשרית - אני מרגיש כמו רופא שמוזעק להתייעצות על חולה שהסרטן שלא טופל כבר פשט ושלח גרורות בכל גופו.
בלא יזמה מדינית - אני פסימי מאד, אם תיעשה יזמה מדינית מושכלת - אני רק פסימי.
בפרספקטיבה, אכן נפתחו שערי ברית המועצות, וכל הויתורים שעשינו לא שינו את השקפת הערבים עלינו, או את (אי) נכונותם לשלום כמלוא הנימה.
אני סבור שגם על המבצע הנוכחי בעזה, עלינו להודות למר אריאל שרון ולאהוד אולמרט, שבאמצעות ההתנתקות הראו לערבים שהיהוד בורחים אם קצת מפגיזים אותם.
1. סיכומים היו עוד לפני שהגעתי לאוניברסיטה. בגוף הסיכומים כתוב היה שהם נערכו בלא שיתוף עם המרצה - והוא אינו אחראי לתכנם. לשון מבינת דבר/רעה לחשה באזני כבר אז כי הדבר נועד למנוע התעניינות של מס הכנסה.
מצד שני, לעתים ניתנו פסקי דין או שונתה החקיקה, כך שהסתמכות על חוברת מודפסת שעודכנה לא לאחרונה - יכלה להיות מסוכנת.
המרצה המסויים ההוא, אכן צריך היה מלכתחילה (במצב בו היה כשהתחלתי את לימודי) להוציא ספר חובה מעודכן כל שנה, במקום הרצאה, אבל מסורת אינה דבר שניתן לזלזל בו.
מרצים אחרים באנו לשמוע למרות הסיכומים.
2. כנאפה - מעולם לא בדקתי. אבל קראת כיצד הגבתי למאכל בשנות העשרים המוקדמות, ואת תגובתה של אילנה דור.
יש לך עוד הרבה זמן עד אז.
"בהרצאות הבאות שלו יפחת קהל המאזינים במהירות, עד שיוכל לקיימן גם בתא טלפון. אנו מסתפקים בסיכומים הנמכרים ב"אקדמון". "
ואני לתומי חשבתי שרק לאחר מהפכת המידע אנשים התחילו ללמוד מסיכומים וחסכו בהגעה לשיעורים - כנראה שבאמת אין חדש תחת השמש .
ד"א, מה קורה אם אוכלים כנאפה אחרי גיל חמישים ?
תודה על תגובתך.
כשבנותי היו קטנות, הן רבו תמיד על השאלה מי מהן תפתח את הדלת כדי שניכנס לדירה.
יום אחד שאלה אותי הבכירה (7): "כשאתם הייתם ילדים גם רבתם מי יפתח את הדלת? - או שעוד מעט תגיד לי שאצלכם עוד לא היו דלתות".
תודה על תגובתך,
1. אני בטוח שאם אלי עמיר היה מתבקש לסכם הסכסוך בשלושה משפטים, הוא לא היה מתקשה לעשות זאת.
אם תבקשי ממני לכתוב רומן...
2. כנאפה אוכלים עד גיל ארבעים, מכסימום חמישים.
מסכים איתך לחלוטין, הכשל הגדול ביותר הוא אי ידיעת ההיסטוריה,
ומחשבה כי הכל החל ביום לידתם.
לא אצלי.
כשאני נכנס לשיחה פוליטית עם חבר ואני מגלה בורות מדהימה בהיסטוריה
בפרטים ובעובדות, זה הופך לשיח חירשים.
גרתם במבנה בן שני חדרים במקום באוהל? מפונקים שכמותכם......
נהניתי לקרוא ולא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי על "יסמין" של אלי עמיר. אתה מסכם את הסכסוך בשורה אחת והוא עשה את זה ברומן שלם.
אגב, כנאפה טעמתי לראשונה ממש לאחרונה באבו גוש. לא יודעת למה, אולי בגלל הצבע...
טעים אבל די...
תודה רבה,
אין חדש תחת השמש, כולל גם את העובדה שכל דור נדון ללמוד מחדש...
תודה, נהניתי מהקריאה ונראה שאין חדש תחת השמש.....*
תודה,
הפוליטיקה היתה אז חלק בלתי נפרד מחיי רבים מאיתנו, ולכן לא יכולתי להתעלם ממנה.
(יש עוד, כולל השתתפותי בועידת המפלגה הליברלית באותה עת - שסיימה לעד את מחשבתי להשתלב בפוליטיקה)
אני כותב דווקא על תקופה זו, משום שמרבית אנשי הקפה צעירים ממני, וכדי למנוע את הטעות הנפוצה אצל רובנו, שאיש לא יודה שהוא חוטא בה, שההיסטוריה מתחילה ביום לידתם.
תודה על הפוסט המעניין של תקופה שהייתי עדיין ילד ביסודי.
בכל מקרה אם בהיסטוריה עסקינן הקרובה והרחוקה, ראוי להזכיר
כי מפא"י ההיסטורית הייתה יותר קיצונית ממפלגות הימין של היום.
טבנקין הוא זה שהמציא את המושג ארץ ישראל השלמה, גולדה אמרה
שאין בכלל עם כזה פלשתינאי (ובצדק - זה המצאה של 60 השנים האחרונות),
גולדה היא זו שאישרה את הקמת בית אל, וראוי להביא כמה מגדולי בית הגידול
המפא"יניקי של היום, עוזי דיין, בוגי יעלון, וכן היו, גנדי ורפול.
וכן נזכיר את חוג עין ורד של מפא"י ועוד...
לא חושב שכוונת הפוסט לגלוש לפוליטיקה, אבל יש בו נגיעה הרבה יותר ממרומז,
וטוב עשית שחזרת למבחן במשפט עברי כמטאפורה להמשך כי אחרת יהיו
כאן ויכוחים ללא גבול כרגיל בין ישראלים דעתנים שכל אחד מאיתנו חושב שהוא
יודע בדיוק מה נכון ובלי ספקות.