מנקודת מבט של המציאות המודרנית, מתקבל הרושם כי מעמד האשה במקורות הדת הינו מפלה ביותר יחד עם זאת אם בוחנים את הדברים לנוכח התרבות שרווחה באותם ימים, מגלים כי דווקא בדת היהודית יש התייחסות חיובית יותר למעמד האישה לנוכח דפוסי התרבות שרווחו ונהגו בחברה בימים ובזמנים ההם.  להלן אבקש  להציע היבט אחר להבנת העניין ומתוך כך  שאלת מעמד האישה תעלה באור שונה. לדעתי,הנסמכים על המקרא על מנת למצא בו גישה אפלייתית,אינה נכונה כלל. טעות היא לפתוח ספר שנכתב למעלה משלושת אלפים שנים,ולבקר אותו במנותק לרקע התרבותי שבה נכתבו הדברים. בכוונתי לטעון שעל רקע התקופה הפרימיטיבית שהיתה אז, התנ"ך מבשר על מהפכה  חיובית  במעמדה של האישה. באותם דורות חשוכים, האישה  היתה נטולת מעמד וחוסן משפטי. ולמרבה הצער האישה נתפסה אז היתה כאובייקט למימוש צרכי הגבר ותו לא. כך ניתן להתרשם לנוכח מה שדמסופר על אברהם ושרה. בטרם הגיעו למצרים אברהם מפציר בשרה לטעון שהוא אחיה, וזאת על רקע התפיסה שרווחה אז, שאישה נשואה היא בבחינת פילגש, ויש רשות להרוג את הבעל ולקחת אותה למימוש הצרכים השפלים של הגבר. כנגד גישה זו,באה התורה ומעניקה סטטוס משפטי למעמד האישה בכך, שהיא קובעת את הצורך בקידושין. בכך מובלעת השקפה לפיה האישה איננה אוביקט חומרי ואיננה כחפץ הניטל לפי מצבו התאותני של הגבר, כפי שהיה רווח אז. כמו כן הגבר אינו יכול לגרש את האישה כפי העולה על דעתו, ואף אינו יכול לשלחה ריקם ונדרש הוא לשלם את שהתחייב בכתובה.נמצא  שהכתובה מהווה פוליסת ביטוח ראשונה במעלה.לנוכח הדברים הללו עולה  כי על רקע  המציאות של אז התנ"ך וגם חכמים בקשו לחולל מהפכה של ממש במעמד האישה. הבעיה הגדולה הרווחת היום, שחכמים ורבנים לא צועדים בנתיב של המהפכה שהיתווה התנ"ך ומתרגמים את זה לשפה של היום. ודווקא על שיכמם מוטלת המשימה לשאוב השראה מהמהפכה של התנ"ך ולצעוד עם זה הלאה בהתאם למציאות החדשה