(NOVI GOD) "שנה חדשה" של ילדותי
תשע "שנות חדשות" חגגתי ברוסיה, עד עלייתנו לארץ ב-1972. את רובן אינני זוכרת כי הייתי קטנה מידי, אך הייתה שנה אחת, אותה לא אשכח. הייתי כמעט בת שבע, ילדה רזונת – "שלד עצמות" לגלגו עלי במשפחה - עם צמות ארוכות. גרנו בעיירה קטנה באוקראינה ויער האורנים הגדול היה לי למפלט ולגן משחקים פרטי. בחורף, מנקה הרחובות היה מתיז מים על הכביש שהיה הופך למגרש החלקה. אחרי בית הספר ובחופשת החורף שעות ארוכות היינו מבלים בחוץ, גולשים על הקרח המאולתר או דוהרים מטה ב"סנקי" מהגבעה של כיכר העירייה. רק כשהחשיך ומרוב כפור איבדנו את התחושה בידיים וברגליים היינו חוזרים הביתה. בלחיים ואף אדומים, מעילים מכוסים בשלג וגרביים רטובים, היינו מתפרצים הביתה ורצים להתחמם על יד ה"בטרייה", הרדיאטור של ההסקה המרכזית. כפי שכבר ציינתי, הייתי ילדה רזה. לא אהבתי לאכול, אך בעיקר את הדברים שהיו בנמצא. גדלתי באוקראינה- ברית המועצות של אותה תקופה, סוף שנות השישים. אמי הייתה מורה שעבדה מבוקר עד ערב על מנת לפרנס את המשפחה והרוויחה שכר רעב של כ-100 רובלים. אבי עזב את המשפחה, ולכן כל הנטל היה עליה. לא, לא היינו עניים ולא הרגשנו כך. רוב האנשים בסביבתנו חיו כך והכרנו גם אנשים, כפריים בעיקר, שתנאי חייהם היו אף קשים משלנו. אבל נחזור לאוכל. בשלב מסוים של ילדותי פשוט התמרדתי. לא רציתי יותר לאכול את מה שאכלו כולם. קציצות, נקניק ולחם הגעילו אותי. אמי חוותה את רעב מלחמת העולם השנייה ובשבילה היה בלתי נסבל ממש שהיא לא מצליחה להאכיל אותי. היא הייתה מתחננת שאוכל משהו, וכשאני סירבתי לכל הצעותיה הייתה שואלת, " אז מה את רוצה לאכול? מה לקנות לך?" "עגבניות, ואבטיח! " הייתי אומרת לה. כן, חשוב לציין שזה היה באמצע החורף, ולא היה סיכוי "להשיג", כך אומרים ברוסית, לא לקנות, אלא דווקא "להשיג", כי לא מספיק כסף, צריך גם קשרים... היום אני מבינה כמה כאב גרמתי לה בבקשות מתריסות אלה. לא היה לה סיכוי. כל מה שהיה במקרר זה תפוחי אדמה, כרוב, דג מלוח ומעט בשר. כן, הייתה גם גלידה רוסית נהדרת אבל אני רציתי רק פירות טריים! כידוע, מיטב התוצרת בברית המועצות תמיד זרמה מן הרפובליקות והפרובינציות אל מוסקבה הבירה. שם ניתן היה תמורת מטבע קשה וקשרים "להשיג" כמעט הכול. משם, ממוסקבה הרחוקה הגיע הנס. באותו חורף קר ונפלא, היינו כבר בחופשת החורף. כעבור ימים אחדים חגיגות השנה החדשה. בדירה הקטנה כבר עמד עץ אשוח ריחני, מקושט בכדורי זכוכית צבעוניים, נורות מהבהבות וכוכב כסף מנצנץ בראשו. ניערנו את השלג ממעילנו ורצנו להתחמם. ופתאום, הריח הזה, המדהים. ריח עשיר של אגדות מזרחיות, ריח של שמים כחולים ועלווה ירוקת עד, ריח של ארצות רחוקות , אך בעיקר – ריח של שמש! והריח היה בדירתנו והוא עלה מתיבת עץ שעמדה במרכז הסלון.
"בנות, תראו איזו מתנה קיבלנו מהדוד במוסקבה!" אמרה אמא. אחותי רצה לפתוח את הארגז. בתוכו היו - לא האמנו למראה עינינו – מנדרינות כתומות מושלמות. כל מנדרינה הייתה עטופה בנייר פרגמנט דקיק ומרשרש. קליפתן זרחה כמו שמש והריח, לעולם לא אשכח את הריח. ריח של חום, ושמש וים .ו...אושר צרוף. ארגז שלם של אושר. 3 קילוגרמים של אושר ריחני! מיששנו את המנדרינות, רחרחנו אותן, עטפנו אותן היטב והחזרנו לתיבת העץ. אחותי אמרה שנשמור אותן עד החג, ושאני לא אעז אפילו לגעת בהן עד אז. היא תמיד הייתה קשוחה איתי.
לבשתי את כותונת הלילה ונכנסתי למיטה. לישון לא יכולתי. הייתי שיכורה ממראה המנדרינות הנפלאות ובעיקר מריחן שעמד בחלל הדירה החמה. רק אחת, אני אקח רק אחת, אף אחד לא ירגיש. אחרי דקות ארוכות של מאבקים פנימיים, וכשהייתי בטוחה שאמי ואחותי ישנות, קמתי והתגנבתי לסלון. הארגז עמד, מפיץ את ריחו המהפנט. התיישבתי על הרצפה ופתחתי אותו. לקחתי מנדרינה וחשפתי אותה. נעצתי ציפורן בקליפה הדקה, ריח עז התפשט בחדר. פעם ראשונה בחיי טעמתי טעמה של מנדרינה, טעם גן עדן בתוך חושך ושלג. לא יכולתי להפסיק. אכלתי כמסוממת, פלח אחר פלח, פרי אחר פרי. אני לא זוכרת מתי הפסקתי ואיך חזרתי למיטתי אבל בבוקר, התגלתה האמת הנוראה. בארגז נותרו מספר פירות בודדים. אמי הסתכלה בי בשתיקה רועמת, אך ללא כעס. אני חושבת שהיא הבינה אותי ואולי אפילו ריחמה עלי, על כך אני מודה לה. מאחותי חטפתי מכות הגונות, ובצדק. התביישתי נורא וכאבה לי הבטן אבל באותו לילה מושלג, עם טעמן של המנדרינות, הריתי כנראה את אהבתי לארץ עליה עדיין לא שמעתי - ישראל. כעבור שנתיים, עלינו ארצה והאהבה שלי הייתה טבעית ומיידית. ביציאתי ממטוס אל- על באפריל 1972, הדבר הראשון שקידם את פני היה ריח משכר של פריחת הפרדסים באזור שדה התעופה...
למה אני כותבת על זה היום? הערב ירדתי למכולת וקניתי מנדרינות. מסביב הכול מושלג ולמנדרינות , אותו הריח - בדיוק כמו בילדותי.
|