I get up every morning determined to both change the world and have one hell of a good time. Sometimes this makes planning my day difficult.

E. B. White (1899 - 1985)

אלווין ברוקס וויט הוא הסופר האחראי לדמותו החביבה של "סטיוארט ליטל" - עכבר ספרותי עתיר הרפתקאות. הציטטה הזו ממנו הזכירה לי דיון שהתחלתי עם הפייה בשבוע שעבר ועדיין לא סיימנו אותו.

העניין הוא שבעוד ימים ספורים יש לי יום הולדת. מאחר והיום כבר ידוע שתורשה היא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על הבריאות, הרי שלפי ההיסטוריה המשפחתית שלי סביר להניח שלפחות מחצית חיי כבר מאחורי. ואם יהיה לי מזל רע במיוחד וירשתי מסבי לא רק את שמו אלא גם את הסיבה לירושה, הרי שיש לי בערך עשור.

למרות הפתיחה המורבידית הזו, אין לי שום נטייה לשקוע בדיכאון וגם לא לבכות את החיים החולפים. אבל לאחרונה עלתה בי בכל זאת מחשבה שאומרת - אם יש ברצוני ליצור הישג גדול במיוחד כלשהו, כזה שתידרש השקעה משמעותית להשיגו, כנראה שכדאי שאתחיל בזה.

אלא שאינני בטוח שבאמת יש משהו כזה. אני אחד מאלו שיודעים לעשות המון דברים שונים, ולעשות אותם היטב. אני לא בטוח שאני רוצה (או יכול) לבחור אחד מהם ולהפוך דווקא אותו לעיקרי. אני די נהנה להיות אקלקטי, אינטגרטיבי, Jack of all trades (ומאחר שפתחתי ברוח ספרותית, זה כמובן מייד מזכיר את JOAT, גיבורת הספר "הספינה שננקמה" של אן מקקאפרי - אחד מפרקי ההמשך בעולם של "הספינה המזמרת"). אני נהנה למדי לחיות חיים שמשלבים גם עבודה רצינית וגם הרבה הנאה ולפעמים גם סתם עצלנות פשוטה. ואולי הכי חשוב לדיון הזה - עדיין לא מצאתי בי את הדבר האחד, האמירה הגדולה לטובת "האומה והמולדת" שבכלל תצדיק למקד את כל הכישורים שלי לדבר אחד. אולי בכלל אין בי כזו.

אני לא חושב שהדיון הזה ייגמר מהר. מישהו רוצה לתרום מחשבה?

*אנא מועדות פניך, האדון? (לטינית, וכמובן, עוד ספר...)