"בית המשפט!", נשמעה הקריאה, והנאשם קם על רגליו, כשעורך דינו עומד לידו חמור סבר. השופטת דינה דיין התיישבה, הרכיבה את משקפיה ועלעלה בערמת הניירת שמולה. "נאשם במתן טובות הנאה...בלה,בלה,בלה....במשך שנתיים.....לחשבון הבנק שלו הוכנסו...דולרים....מכחיש את כל האשמות בטענה שמתחריו לתפקיד המנכ"ל חותרים תחתיו...בלה,בלה,בלה...". השופטת דיין הרימה את עיניה אל הנאשם, ומבטה התכול, החודר, הזכיר קרן לייזר חדה ונקייה. אלא שקרן לייזר זו נתקלה בקרן לייזר תואמת, כשעיניו השחורות של הנאשם השיבו לה מבט מתריס. "לא אשם!", נשמע הקול הצלול באולם.

השופטת דיין זעה במושבה באי נוחות. משהו באש שדלקה בעיניים הללו הזכיר לה משהו. מישהו. היה לו שם משפחה נדיר במיוחד: הכוזרי. שלושים שנה עברו, ואת שמו לא שכחה. עיניו היו שחורות , בוערות , רדפו אחריה לכל מקום ולא הרפו ממנה. העיניים האלה חרכו אותה ביום ובלילה. היא נמשכה אליהן ונרתעה מהן כאחד. השכל הישר אמר שאין סיכוי. לא יעלה על הדעת שבבת עינו של שופט בית המשפט העליון בירושלים תתחתן עם כלומניק. מה כבר היה לו להציע? לא ייחוס, לא מעמד, לא רכוש, לא השכלה ולא מקצוע. אלא אם מחשיבים גרפיקה כמקצוע. נו, באמת....

היא המשיכה בלימודי המשפטים, כשמצפונה נוקף אותה בכל לילה שהגיעה לדירתו במקום להתכונן לבחינה או להגיש עבודה סמינריונית. זאת רק תשוקה ותו לא, שכנעה את עצמה, כשגופה חווה שוב ושוב עונג פראי. וכשעיניו השחורות חרכו את שלה במבט שהמיס את לבה למים, היא חזרה ואספה את הטיפות, והקשתה את לבה שוב לגוש קר ואטום שלא רואה, לא שומע ולא מבין. ובאותו טון מנוכר כקרח הודיעה לו לבסוף על הפרידה.

 זה היה לאורו של הנר השמיני של חנוכה, שהאיר את הקיר מול המיטה . היא חיכתה שיכבה הנר האחרון, כדי שלא תוכל לראות את עיניו, כשהיא אומרת לו שהיא עומדת להתחתן עם המרצה שלה למשפטים, שהנחה אותה בעבודת הגמר לתואר עורכת דין. כמה מוזר, חשבה, שגם בחושך יכלה לראות את עיניו השחורות בוערות באש, חזקה יותר מזו של הנר. היא זכרה בבהירות מפתיעה את המשפט היחיד שאמר לה לפני שיצא מחייה :" יהיו לך חיי נישואין , אך אש לא תבער בהם..."

"אם יורשה לי כבודה....", שמעה כמתוך ערפל את משפטיו המהוקצעים של עורך דינו של הנאשם. הוא דיבר בלהט, טען, הסביר, קולו התרומם לשיאים של דרמטיות מכוונת, ואחר ירד כמעט ללחישה, שנשמעה היטב. השופטת דינה דיין התקשתה להתרכז. כמה שהוא צדק. לא, לא עורך הדין. הכוזרי, אהובה הישן. כן, עכשיו היא כבר יכולה להודות שזאת הייתה אהבה. ועוד יכלה להודות כעת, שאכן היו חיי הנישואין שלה קרירים כסתיו. אש לא בערה בהם. הכול כפי שניבא לה הכוזרי. ומה נותר לה היום? רק אודים מפוחמים ממה שלא השכילה פעם לשמור כמדורת עד...

שקועה בזיכרונות כמעט לא שמה לב לקלדנית בית המשפט שפנתה אליה בקול רם מספר פעמים. "כבוד השופטת, אנחנו מחכים לפסיקתך", ובלחישה חרישית, כשהיא רוכנת לעברה, הוסיפה – "להזכירך, הדיונים היום יסתיימו מוקדם כי מדליקים נר ראשון של חנוכה בערב". הנכדים אצלה בחג הזה, אז צריך לדאוג לסופגניות, לקנות נרות, לנקות את החנוכייה....למה תמיד בחנוכה, כשכולם שמחים וחוגגים, היא חשה עצבות כזאת? בכל מקום היא שומעת "חג אורים שמח!", כשאצלה בלב חשוך וקר....

היא כחכחה בגרונה  וסידרה בראשה את העובדות בזריזות. אכן יש מקום לספק...ומכל מקום גם אם הספק מזערי, עורך הדין המוכשר של הנאשם ידע לנפח אותו היטב לממדים של כדורגל. קול הבריטון העשיר שלו נישא אליה במיטב המשפטים המנומקים . מעולם לא שמעה קול זה באולם בית המשפט הזה. באקט נדיר של הערכה, היא חיפשה את שמו במעמקי הניירות שלפניה, והודיעה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

בתוך ההמולה הרגילה שמתעוררת בסיומו של כל משפט עם פסיקה בלתי צפויה, קלטה לפתע זוג עיניים שחורות, חורכות, מתבוננות בה מן העבר השני של הדוכן. באותו רגע בדיוק קפץ וצף מתוך אחד הדפים שמו המודפס של עורך הדין במשפט שזה עתה הסתיים: "עו"ד עמיחי הכוזרי".

  * שמות הגיבורים הם מחווה לחבריי  מהקפה:

   "הכוזרי" ו- "אישה 1" (דינה)

 *כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)