פעם הייתי לרוב פחדן. פחדן הוא זה שנותן לפחד לשלוט בו.

פעם הייתי פחדן.

פוחד הוא רובנו המכריע. זה מצב טבעי שהציל את האדם משחר האבולוציה מאינספור סכנות.

כולנו מפחדים. זה הרגש ותו לא.

אמיץ זה מישהו שמתגבר על פחדים נוראיים ועושה בכל זאת.

פעם כתבתי על זה באחד הבלוגים שמחקו לי שבעיניי מישהי עם חרדה חברתית קיצונית שאוזרת כוח אדיר ומגיע למסיבה אמיצה בעיניי עשרות מונים מלוחם סיירת מטכ"ל שלועג לפחד ומרגיש בלתי פגיע מתוך ליבה של גבריות צעירה מתפרצת.

חסר פחד זה מצב פיזיולוגי נדיר מאוד בו אנשים נולדים ללא הרגש הטבעי של פחד.

יש כאלה דברים.

סוג של תתרני סכנה אני מניח.

עכשיו איך זה קשור אלי הכל אתם שואלים. מלבד ההנאה העצומה שאתם מפיקים תדיר מניתוחי הטרמינולוגיה המופלאים שלי.

ובכן, כשציינתי פעם הייתי לרוב פחדן. נתתי לפחד לשלוט בי תדיר.

הוא הנחה את פעולותיי. תירצתי את זה בשלל מעשיות שיותר לטפניות לאגו שלי אבל זה משהו שכנראה כולם עושים.

בזינוק האחרון שלי אני יותר ויותר קופץ למים. זה בגלל האומץ שלי לתת לעצמי את האפשרות לטעות. זה בגלל התובנה החדשה של ראיית הדברים כמכשיר למידה ולא כמבחן.

זה כי מהתנסות להתנסות אני יותר חזק פנימית וחצוף חיובית. לא חזק של פוזה. באמת חזק.

אני די נחמד כזה ולא מאיים אולי קצת ציני לפרקים כשרואים אותי במציאות. אבל כשאני ננעל על משהו יש שם איזושהי נחישות שיום אחד תעקור הרים. וזה חוזק אמיתי בעיניי.

לא אבא שלי שנקט תמיד בחוזק של בריון והשתמש בקולו הרועם הכל יכול.

כי ברגע שמתגברים על הנשק ההתחלתי שלך אתה נותר עירום כפי שאתה באמת. חלש.

וכוח שנובע מתבונה ונחישות הוא הכוח האמיתי. אי אפשר לנצח בולדוגים שרצים מרתון. פשוט אי אפשר.