אנשים ממשיכים לחיות כל זמן שיש מי שזוכר אותם.  מישהו אמר את זה פעם, אינני יודעת מי, כנראה כנחמה לאלו שנותרים מאחור. אולי בגלל זה , הקרובים אלינו ביותר לוקחים איתם חלק מהלב שלנו- כדי לוודא שנזכור. אני לא מצליחה שלא לחייך כשאני חושבת שהוא לא הסתפק בזה, גם לקח איתו פיסת לב, וגם נפרד מהעולם בתאריך שאי אפשר יהיה לשכוח- 31 בדצמבר;  גם הבטיח את הזכרון וגם את נוכחות הזכרון שלו  בחגיגות בכל שנה חדשה.  

אז בתיקונים קטנים אהוב שלי, משהו שכתבתי לפני שנה, ועכשיו כבר שנתיים,  וכמו בכל מה שקשור למתים, זה עדיין רלוונטי, כי שום דבר כבר לא מתחדש, והמעגל סגור ונעול.

שנתיים פחות כמה ימים.   גם אז הייתה שבת. יצאנו לדרך , האיש שלי-  ואני, ושתי חברות, ולא ידענו שנעשה את אותה דרך ארוכה שוב, בדיוק יומיים אחר כך.

היה קר מאד, כמו עכשיו, והאוויר היה נקי כל כך עד שאפשר היה לראות את השלג הנדיר שזהר על פסגות הרי אדום במזרח. צחקנו הרבה , וכשעלתה השמש עצרנו לקפה  של בוקר וכריכים שארזנו בבית, על ספסלים של הקרן הקיימת לצד הדרך.

חשבתי כמה הולם שהמשלחת הקטנה שלנו מורכבת כמעט כולה מנשים.

הוא כבר היה חולה מאד, אהבתי הראשונה.

איך  מגדירים אהבה ראשונה?  בן השכנים מכתה ב'?, הג'ינג'י המתולתל תכול העיניים מהשביעית?, או הגבר הראשון שלקח אותי לו בלי לשאול , וקשר את נפשי בשלו, גם אם לא תמיד קשר את נפשו בשלי.

הגבר הראשון שנגע במקומות האפלים שהיו קיימים בי תמיד, מהולים ברומנטיקה תמימה וטוטאלית.

פגשתי אותו כשהייתי עדיין נערה. הוא הפעיל עלי את כל הקסמים השחוקים שכל הדון ז'ואנים לדורותיהם מפעילים על כל הנערות התמימות לדורותיהן, ואני הלכתי אחריו בעיניים פעורות, לב חלק, וגוף רווי הורמונים, ולמדתי לתת מה שהוא רצה לקבל, כמה שהוא רצה ומתי שהוא רצה, ולא כי אני הייתי כזו, אלא כי הוא היה כזה. הוא היה מבוגר ממני בשנים, ויפה תואר ומקסים , ושוטט בין חבורות ילדי הפרחים על הדיונות של סיני  הרחוקה  בחליפת גברדין ונעלי מוקסין לבנות, והעריץ את גולני כשכולם שרו שירים לשלום, ואמר לא לסמים אבל קבר את הכבד באלכוהול,  ולהטט בעשר שפות  למרות שלא גמר בית ספר.  כוכב שביט שחלף מעל לחולות סוחף אחריו שובל של לבבות בוערים, שורף את החיים עד תום.

וככה הוא נשאר תמיד. גם כשהלך שבי אחר  נסיכת כפור ירושלמית  שדחתה את חיזוריו,  וגם כשכרכתי את חיי בחיי החבר הכי טוב שלו,  וגם אם אף פעם לא דיברנו על השנים של אז, הן תמיד תיבלו את האויר שבינינו  במתח דק שאסור היה לגעת בו.

והוא תמיד היה שם ,  מציץ בדלת ללא הודעה מוקדמת ,  עם אותה חליפה של פעם, ואותו זיק בעיניים,   ואני המשכתי למלא אחר הבקשות שלו, גם כשהצטמצמו לקפה שחור וייעוץ בקרבות האבודים שניהל נגד הרשויות.

ישבנו סביבו בחדר הדחוס,  והוא דיבר על החווה החקלאית שיקים באפריקה, ועל ההשקעה שמתעכבת, והדבקות שלו בחיים, והלהט הקודח בעיניים שלו היו מכמירים ונוראים גם יחד. וכל הדרך חזרה שתקנו, כי היה מוקדם מדי לבכות ומאוחר מכדי להתפלל.

כשהגענו כתבתי לו, או שאולי כבר  כתבתי לעצמי, ולמחרת השלמתי את השורה האחרונה בסיפור שלו , שלנו, זה היה ליל השנה החדשה. ביום הראשון של השנה נאספנו,  בערבוביה המוזרה שהייתה חייו, חבורה של יאפים מצליחים  שכבר לא שרים שירים לשלום,  ופעילי שכונות , ואנשי עסקים ובחורי ישיבה, ודייגים וסוחרי סמים, כדי ללוות את הארון שלו.

וחלפה שנה, וחלפו שנתיים.

****************************************************

פרידה

גופך

כבר בממלכה האחרת-

בין לא נשימה

לנשימה דקה-

העיניים שלך

בועטות,

עדיין,

הצחוק הממזרי שלך

מתריס מתוך האינהלטור

כיבבת כינור.

האחיות אומרות

שאינך עוצם עין-

עומד על משמר חוט חייך הדק,

הנשחק,

עד ניתק.

31.12.06