אחרי שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים (או לפחות מנסים לדעת) ויש לנו רשימה של דרכים יצירתיות להשיג את מטרתינו אפשר לעבור לפריט החמישי. כאן בק לא מרחמת עלינו יותר. אנחנו עוזבים את מבטחי המחשבה והנייר ויוצאים לדרך. כל יום, אומרת בק, עלינו לעשות צעד קטן, אבל כזה שממש מפחיד אותנו, כדי להתקרב למטרתינו. היא עצמה, כך היא מספרת, החלה לעשות כל יום דבר מפחיד אחד כבר בגיל 14. נדמה לי שהיא בגילי, מה שאומר שהיא עשתה כ-11680 דברים מפחידים בחייה. הכוונה היא לא לקפוץ בנג'י כל יום (אלא אם כן מישהו חש תשוקה עמוקה להיות קפצן בנג'י) אלא לכל דבר שמבחינתנו הוא סיכון אבל סיכון כזה שמקרב אותנו להשגת התשוקות שלנו. סיכונים יכולים להיות פיזיים, רגשיים, מקצועיים או חברתיים.

כל יום, אומרת בק, עלינו לבחור מטרה מפחידה כלשהי (מפחידה! ממש מפחידה). אנחנו יכולים לבחור באחד מהרעיונות שרשמנו בשבוע שעבר או בדבר שתמיד רצינו כמו, להזמין את י. לארוחת ערב או להוסיף מרפסת לדירה או לכתוב ספר.

השלב הבא הוא למצוע צעד קטנטן ביותר שאפשר לעשות אותו למען המטרה (לא חייבים לקפוץ ישר לבריכה אפשר להרשם קודם לשיעור שחייה). ברוב הימים, מספרת בק, הדבר המפחיד שהיא עושה הוא בסך הכל לכתוב כמה פסקאות לספר שהיא מתכוונת לפרסם.

הצעד השלישי הוא ליצר מצב שבו לסגת מהכוונה לעשות את המשימה קשה לא פחות מאשר להמשיך בה, למשל להתחייב לקבוצה שנעשה את זה או להוציא על זה סכום כסף מכובד. לדוגמה, אם כדי לכתוב ספר מישהי משקיעה במחשב נייד יקר ייתכן שהמצפון לא ירשה לה שלא לכתוב.

הצעד הרביעי הוא לא לפחד מהפחד, כלומר להפסיק להתנגד לתחושה. לקבל את העובדה שפחד הוא חלק ממה שנרגיש פעמים רבות בחיינו ולהסכים להרגיש את התחושה הזו גם אם היא ממש לא נעימה.

הצעד החמישי הוא: כשצריך, לצעוד הישר ללועה של המפלצת. העמידה הישירה למול דבר שמחריד אותנו היא דוחה ומושכת בו בזמן, טוענת בק. מצד אחד יש סיכוי שנמות מפחד אבל מצד שני ייתכן שנרגיש משיכה עזה לעבר ההסתכנות אם היא באמת כזו שמקדמת אותנו בדרך להשגת מבוקשנו.

בק מזהירה שעלינו לקחת בחשבון שחלק מהסיכונים שניקח ישאירו אותנו עם לב שבור. היא מצטטת את אוסקר ויילד שכתב פעם לחבר: "הלב נועד להישבר". ה"לב", היא טוענת, הוא שריר ושרירים יש לאמן. כל שברון לב בעצם מגמיש אותו. אם ניקח כל יום סיכון, חומות הפחד שסוגרים עלינו יתרחבו.