האמת מאחורי חסידי ברסלב / עינב כהן בשבת קיבלנו אני ושני חבריי הזמנה מיוחדת- לעשות שבת בבית זוג חסידי ברסלב בת"א. אמרתי לעצמי: למה לא? את התורה של רב נחמן אני אוהב, לקחתי הרבה ממנו לחיי הפרטיים, והחסידים שלו? הו, הם חמודים. מאירי פנים, חמים, והכי חשוב- תורתם –חייהם. אש בוערת בעיניהם. ואת זה אני אוהב.מה שאני לא אוהב זה שהאש שורפת ועל זה פירוט בהמשך. הגעתנו לביתו של החסיד. אשתו פתחה לנו את הדלת בחמימות רבה תוך כדי שילדיה תלויים כבדרך אגב על ידיה, רגליה, וצווארה, כה רגועה היא עימם, רוגע של קדושה ושל תמימות של אישה היודעת את תפקידה בעולם ונושאת אותו בגאון (בעיקר בידיה ורגליה), אורות נרות השבת שריצדו בעיניה הוסיפו עוד לרכות שלה שהייתה ממילא. מארחנו חזר מהמקווה, והוסיף נטבח נוסף לאירוח- מגע פיזי. חיבוקים, נשיקות ועוד בטרם קיימנו היכרות שטחית בסיסית מלבד שיחת הטלפון שהדריכה אותנו לביתו הדל ברהיטים אך המשופע בנתינה אין סופית . צעדנו שלושתנו בצעדים נמרצים לבית הכנסת, מיהרנו לקבל את השבת ואוהו איך שהיא קיבלה אותנו...התפילה הייתה איטית להחריד לטעמי, אני דוגל בזה שאם יש לך מה להגיד- תגיד ולך הביתה, בעיקר בפני ריבונו של עולם שצריך להקשיב לעוד כמה "מנדנדים" כמוך.היה לי חבר שהחליט להנהיג תפילה מהירה יותר בבית כנסת שלו בחיפה. הוא היה עולה כשליח ציבור ועוד בטרם הספיקות לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והופ- הסתיימה לה תפילת שחרית.המבטים המשתאים של המתפללים אילצו אותו להסביר את אותה טיסה בלתי צפויה, הוא תירץ זאת בכך שכתוב בתפילה- "ותפילתם במהרה תתקבל" ,כמובן שמובן הכתוב היה אחר. אך גם חברי אריה אחר בכל מובן אפשרי... אז נחזור לענייננו, התחלתי לנוע באי שקט לקראת עוד שיר ועוד ניגון ועוד שיעור, חבריי הביטו בי ברחמים , אך הם איבדו גם כן את הסבלנות בזמירות שבת אחרי שעתיים ופיהקו ע"מ לרמוז למארח להתקדם לכיוון ברכת המזון... האמת, נפלאה הייתה ארוחת ערב שבת, בעיקר התרשמתי מילדיהם הקטנים של החסידים. כה בקיאים בתורה, מביעים אותה במתיקות רבה , כנראה שהם לומדים בדרך אחרת. אחרת מהלימוד שאני למדתי בבית ספר יסודי, כי איך יכול להיות שיצור שיצר לבו רע מנעוריו יאכל תורה כדבש לפיו? לאחר הארוחה, שתבלין רבי נחמן היה העיקרי בתבשילי החסידה, והתבלין היה ערב לחיקנו. ישבנו ודיברנו בסלון ברגעי ההשגחות הפרטיות שעברו עלינו בחיינו, על רגעי הניסים,ניסי הניסים שראינו לא פעם. יש אלוקים. הלכנו לישון בהרגשת טוהר. חמימות. ואהבת אדם. את הבוקר פתחתי קצת ברגל שמאל, הרגשתי שקצת הגזמתי אמש עם כל "הוודאות" הזו. הספק קינן בי מאז היותי ילד וימשיך כנראה עד מותי.רציתי לשאול שאלות, שאלות קשות, רציתי לחפש אמת. כבר בבית כנסת בבוקר, התחלתי קצת לשאול פה ושם את החברים "אתה האדם הכי אנטי שראיתי לא יעזור" אמר חברי אלעד. אם אומרים את זה כל כך הרבה שנים כנראה שזה נכון. במיוחד אימי ששומעת ממני השכם והערב על המלחמה הבאה שתחריב את העולם. תמיד עדיפה שפרה מגוג לא? ידידה טובה שלי אמרה לי פעם שאנשים אוהבים בינוניות, והגיע הזמן שאתאים את עצמי לזה ואפסיק להסתבך בצרות. לא רוצה! אני אחפש אמת, אשאל ,אחקור, ויכול להיות שאגלה שזו לא האמת שחיפשתי ואזנח אותה ואחפש אחרת. אבל לא אפסיק לשאול.ואוהו, אני שואל, ולפעמים מצליח לענות, ושאני עונה- אז אני דורש וזו ההזדמנות לבקש סליחה מכל שחקני ושחקנותיי ומנהליי בקבוצות הכדורסל ששאלתי יותר מידי שאלות ודרשתי יותר מידי תשובות על דברים שלא נראו לי. מצטער, זה לא אתם זה אני, מי העיף את מי קודם לא רלוונטי בסוף היינו מתגרשים ממילא. בינוניות לא בבית ספרי. את השאלות המשכתי בארוחת השבת, שאלתי איפה היו כל הרגעים שאף אחד לא עשה לנו נס, ולא לצדיקים מאיתנו, כמה עדים היו לאותם דברים שנאמרים בשם הרבי נחמן, למה ללכת דווקא איתו ולא עם הרבי מלובביץ?ולמה לעזוב את האישה בראש השנה וללכת לאומן?? שאלותיי לא התקבלו בעין יפה, האווירה החלה להתחמם, הנועם הוחלף בנשימות קצרות ובקול מתגבר. עד שקמתי וצעקתי- "למה כל פעם שאני שואל חסידים שאלות קשות הם תוקפים?איפה הנועם שאתם רגילים אליו?"ואז החסידה העבירה מהר את יושבי השולחן לזמירות שבת, התקשיתי להביט בפני המארחים, לא בגלל שהשאלות היו גרועות, אלא בגלל שלא ידעתי לפתע מדוע שאלתי את מה ששאלתי, מה הטעם? מדוע להביך את מארחיי? מה באמת דיבר- הרצון שלי בידע או האגו?האמת, היה לי קשה לענות לעצמי. החסיד, היה חכם ממני, הוא התעשת ואמר- "כל הכבוד על השאלות שלך, אני מצטער אם נראה שכעסתי, אני התקבעתי , עשו אותי מרובע והפסקתי לשאול, אתה במעלה גבוהה ממני".במשפט אחד הוא הוציא ממני את העוקץ. השאלות נפסקו והוחלפו בחיבוק גדול. ביציאה לטיול צהריים קצר אמר לי חברי אלעד- "עינב יופי, שוב העכרת את האווירה, עוד מעט דיפלומה". צחקנו. אני אוהב לצחוק על חסרונותיי למרות שנראה שאין זה כך. תפילת ערבית עברה בדביקות עצומה מצד החסידים שמלאו את בית הכנסת בצפיפות נוראית אך עם מקום רב בלב, העיניים דבוקות ,הראשים מוגבהים לשמיים מחפשים ישועה, את גופות החסידים עוטפות כותנות פסים, מזכירות את כותונת יוסף, ניסיתי לחשוב במה הכותונת מבדילה אותם מהשאר. הכל בעיניי המסתכל. בסיום התפילה הם מתחבקים,שרים בקול גדול- "נ נח נחמ נחמן מאומן".לא יודע כמה אמת יש במנטרה הזו, אך אני מוצא שאותה מנטרה גורמת לשלוות נפש אצל רבבות מעם ישראל בשנים האחרונות. ואם זה מה שמביא את המזור, השלווה, האהבה ,השלום והרעות אז זו האמת המוחלטת. אפילו שלי. |