לא נטול ספקות קראתי את הקנוניה נגד אמריקה במהלך הסופשבוע. לפיליפ רות' לקח בדיוק חצי שעה לשאוב אותי פנימה בנשימה עצורה. במרוצת נעוריי חייתי 5 שנים בניו יורק, באיזור דומה משהו לשכונת ילדותו של רות'. מדובר אמנם בשנות ה80 ולא בשנות ה40, אבל חלק מהניחוח הבין דורי טרם פג. אותה "הפרדה מהולה בהתמזגות" בין היהודים לסביבתם, אותה השתתפות מלאה אבל עם קריצה קטנה לישראל, ליידיש, לצורך במקום מפלט. ארה"ב היא מדינה נוצרית. מפרידה דת ממדינה, אבל מאד מאד נוצרית. הנשיא לעולם יהיה נוצרי ולבן, לנשיא בית המשפט העליון לעולם לא יקראו גולדשטיין והרמטכ"ל לא יניח תפילין. איינשטיין היה היהודי הראשון אשר זכה להנצחת דיוקנו על בול. המוסלמי הראשון יכול לחכות עוד מאות שנים, כי זוהי אמריקה.

יש סיבה לכך שהנצרות והיהדות כרתו לאחרונה ברית וקוראים לה האיסלם. סיבה זו משכיחה מאתנו את העובדה שלפני קצת יותר משישים שנה ביצעה הנצרות ביהדות את רצח העם הגדול והמזעזע בהיסטוריה. פיליפ רות', הסופר האמריקאי החשוב ביותר בימינו, משחק בקוביית המזל ומדגים כמה קרובה הייתה גם ארה"ב למשחק.  

שאלתי עצמי לא פעם כיצד אני מגדיר עצמי, כישראלי, כיהודי או כאזרח העולם. בנערותי נהגתי לומר ישראל", כקורא תיגר על אבותיי הזקנים. בשנות העשרים של חיי התיימרתי להיות אזרח העולם, חילוני דובר שפת ההשכלה. כעת אני רואה עצמי כישראלי אזרח העולם אבל בראש ובראשונה כיהודי. אמת, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה במדיוק אף פעם. יש לי הרבה בקורת על ההסתגרות בגטו היהודי  והמראה של כיפה מקפצת עם אם-16 על גבעות השומרון מעורר בי פלצות. עם זאת, ואולי למרות זאת, את הזהות שלי כנראה כבר אי אפשר לקחת ממני.