בואי נלך, הוא אמר לי. ואני הלכתי בשקט. פוסעת מאחוריו, מביטה בחצי מבט בגבו. שקטים הסתובבנו ברחובות. מדי פעם נעצרים, מביטים בחלונות הראווה המוארים, בשלטי ההנחה המבריקים, וממשיכים ללכת. פעם אני לפניו, פעם הוא לפניי והרבה במקביל.

אנחנו נעצרים ומתיישבים על ספסל בשדרה. אני מציתה סיגריה, הוא מסתכל עליי. לא טוב לך, הוא אומר, ואני שואפת עוד אוויר מלוכלך של ההתמכרות שאני כל כך אוהבת. אני יודעת, אני עונה לו, והוא משפיל מבט. הוא יודע שאני לא אוהבת הטפות מוסר על ההרגלים הרעים שלי.

אני מכבה את הסיגריה והוא קם. בואי נזוז. אנחנו קמים וממשיכים לצעוד. עוברים בתי קפה הומי אדם, מדלגים מעל שלוליות של הטפטוף שהיה לפני שעתיים בערך. אנחנו לא מחייכים, לא מדברים. כמו שני זרים אנחנו צועדים בשקט מוחלט. 

לפתע הוא שולח יד ואוחז בידי. רעד קל אוחז בי כשאצבעותיו עוטפות את שלי. ממשיכים לצעוד, פחות זרים, עדיין שותקים. משהו במגע שלו עדיין מרגש אותי.

אנחנו מגיעים לפארק ומתיישבים מול המים הדלוחים, מסתכלים על האורות של רידינג מנצנצים דרך עננים כבדים.  השתיקה מתאימה לסיטואציה, ואני מלטפת את האצבעות שאוחזות עדיין באצבעותיי. הוא קרב אליי ומנשק, אוחז בפניי ברכות, בודק אם אני מוכנה להתמסר שוב למגע. ואני מתמסרת. מנשקת חזרה, נוגעת בעדינות, לא יודעת מה נכון ומה לא. ושוב שתיקה, שוב מבטים חפוזים זה בזו. אין חיוכים בינינו כבר מזמן.

אני מציתה סיגריה נוספת, מחפשת דרך לשבור את הדממה בינינו. מה אתה רוצה, אני שואלת, והוא עונה- לא יודע. החוסר ידיעה הזאת תמיד הוציאה אותי מדעתי. אתה רוצה אותי, אני שואלת, מכוונת לתשובה ממוקדת יותר. והוא שותק. לא יודע, הוא עונה אחרי מספר שניות. לפתע קר לי וצמרמורת אוחזת בגופי. הוא מחבק אותי בידיו החמות, לא מסוגל להביט בי. תסתכל עליי, אני אומרת, והוא מפנה את מבטו אליי. אתה יודע שזהו, נכון? והוא מהנהן.

אנחנו קמים, צועדים בחזרה באותה הדרך. לא עוצרים, לא מפנים את המבט לכיוון החנויות הסגורות. אוחזים ידיים בחזקה, כאילו להשאיר את הדקות האחרונות האלה בכוח. לשמר את מה שכבר אין. עוצרים מול הבית שלי, וסוף סוף מסתכלים אחד בשניה כמו שצריך, רואים השלמה זה בעיניו של זו.

שלום, אני אומרת. להתראות, הוא עונה לי. מפנה את גבו והולך. ואני נשארת עומדת, מביטה פעם אחרונה בגבו, מסתובבת לנכנסת לחמימות של המקום שלי, בלי חרטות, בהשלמה גדולה.