כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (14)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      1/1/09 13:55:

    מקסים ומוכר לרגעים... : )

    שיהיה לכן בהצלחה

      31/12/08 15:59:

    צטט: אסקלנטה 2008-12-30 13:27:27

    יעל שלחה אותי לכאן, אז באתי,

    ואכן שווה היה לקרוא, ממש מההתחלה

    אחלה הומור יש לך, הומור לעניין,

    לא כבד מדי, לא מתנשא, לא מרוחק,

    ומתוך העצב הוא עולה כפורח ומדביק את הקורא

    שרוצה להשתתף בצער, אך מוצא עצמו מחייך,

    יופי!

    אפשר צער מחויך, ואז העיניים אומרות חמלה, שהיא יותר רכה מצער.

     

      30/12/08 13:27:
    יעל שלחה אותי לכאן, אז באתי,

    ואכן שווה היה לקרוא, ממש מההתחלה

    אחלה הומור יש לך, הומור לעניין,

    לא כבד מדי, לא מתנשא, לא מרוחק,

    ומתוך העצב הוא עולה כפורח ומדביק את הקורא

    שרוצה להשתתף בצער, אך מוצא עצמו מחייך,

    יופי!

      30/12/08 12:32:

     

    "בובה" של קוקטייל בטעם חזרה לחיים . שווה כל לגימה, למרות הכאב:)

      30/12/08 09:38:

    את מצויינת. בטח לא תעצרי כאן, את מאלה שנתגאה יום אחד שזכינו לככבם בעוברם כאן...
      30/12/08 01:41:


    ותודה ליעל שגילתה לנו עלייך.

    קראתי עכשיו את הפוסטים שלך אחד אחרי השני.

    הם נהדרים, אשוב,

     נעמה

      29/12/08 22:06:

    צטט: בועז22 2008-12-29 21:13:41


    באותו ערב היא הרוויחה בית.

    .

    לשים את המילה "בית" בסוף המשפט הזה,

    לא משהו שבא סתם כך..., זה הרי ברור...

    גם המילה "הרוויחה" לא מצאה את מקומה

    סתם כך במשפט הזה...

    אבל צירוף שתי המילים הללו, עשה את המשפט

    כולו:

    משהו בתהליך שאת עברת, בהתעלם מהחיוכים

    שפקדו את פרצופי, הביא אותך לפתוח בפניה

    את ביתך.

    ביתך ביתה!

    .

    ותודה לקאיה שהביאתני הלום...

     

    בובה, רובצת מולי, מוסרת לך האוווו, שזה תודה מאד, בכלבלבית למתחילים

      29/12/08 22:04:

    צטט: casiopea_s 2008-12-29 21:58:49


    יפתי,

    כיכבתי עכשיו את שפתייך הלוהבות באדום ואת שמלתך האדומה בפוסט "תעודת פטירה".

    הכוכבים הבאים יבואו מחר ומחרתיים.

     

    ותודה לבובה תיבדל"א.

     

    }{

     

    יפתי את בעצמך, לוהבת באדום. פתאום

      29/12/08 21:58:


    יפתי,

    כיכבתי עכשיו את שפתייך הלוהבות באדום ואת שמלתך האדומה בפוסט "תעודת פטירה".

    הכוכבים הבאים יבואו מחר ומחרתיים.

     

    ותודה לבובה תיבדל"א.

     

    }{

      29/12/08 21:13:


    באותו ערב היא הרוויחה בית.

    .

    לשים את המילה "בית" בסוף המשפט הזה,

    לא משהו שבא סתם כך..., זה הרי ברור...

    גם המילה "הרוויחה" לא מצאה את מקומה

    סתם כך במשפט הזה...

    אבל צירוף שתי המילים הללו, עשה את המשפט

    כולו:

    משהו בתהליך שאת עברת, בהתעלם מהחיוכים

    שפקדו את פרצופי, הביא אותך לפתוח בפניה

    את ביתך.

    ביתך ביתה!

    .

    ותודה לקאיה שהביאתני הלום...

      29/12/08 19:22:

     

    מדהימה שכמותך.

    טוב שיש לך את בובה, תראי איזה דברים יפים הוצאת מתוכך נשיקה

      29/12/08 08:54:

    אני, בכל אופן, מחכה בקוצר רוח.
      29/12/08 00:08:

    צטט: קאיה 2008-12-29 00:06:35


    וטוב שכך.

    ותודה לבובה על שהביאה אותך עד הלום חיוך

     

    צפי להרפתקאותי הבאות עם בובה.

    the best is yet to come

      29/12/08 00:06:


    וטוב שכך.

    ותודה לבובה על שהביאה אותך עד הלום חיוך

    0

    ואז באה בובה - חלק שני

    14 תגובות   יום ראשון, 28/12/08, 22:23

    בדרך מ"תנו לחיות לחיות" הביתה, ישבה בובה במכונית בשקט מבשר טוב.

    אבל עוד לפני תום היום נכונו לי כמה הפתעות. הראשונות בשרשרת אירועים בלתי צפויים שמכאן ואילך ינקדו את חיי לסירוגין בתבהלות, התרגזויות ושעשוע.

    כמנהגי בקיץ לבשתי שמלה קלילה ורחבה בתוכה חשתי דקיקה, גבעולית וקרירה. לקחתי מארז קקי אינטליגנטי – שקית ניילון מוארכת שהתחילה את הקריירה שלה כעטיפה לעיתון הדה-מרקר, והתכוננתי לצאת לטיול הראשון עם כלבתי היפה.

     התחושה הכללית שלי הייתה, איך נאמר, אלגנטית.

    בשלב ראשון התקשיתי לחבר את הרצועה לקולר שעל צווארה. בובה שילחה רגליה האינסופיות לכל הכיוונים, קיפצה בדילוגים תזזיתיים ולא עזרה בכלל. פתאום היא התרוממה על רגליה האחוריות, היתמרה מעלי (היא באמת הייתה ענקית) וזינקה על ידית הדלת.

    שאגתי "לא" שהצמית אותה למקומה לרגע קצר, שניצלתי בזריזות מסורבלת לקשור אותה.

    מיד בצאתנו מן הבית חל בילבול כלשהו. לא היה ברור מי מוביל את מי. בכל אופן, זאת לא הייתי אני, המובילה. בעודי מידרדרת במדרגות מחזיקה בכל כוחי בכלבה המושכת אותי בעוז, משל הייתי קליפת אגוז, התנפנפה שמלתי לכל עבר, תלתלי התפרעו, פני סמקו, ואפי התכסה אגלי זעה. ניסיתי לטעת רגלי ברצפה כדי לעצור, אך היא גררה אותי ב"סקי מדרכות" מרהיב כשאני צורחת במלוא גרוני "לא בובה לא."

    עד כאן לגבי תחושת האלגנטיות הקרירה.

    חזרתי מהטיול מותשת, זרועותי כאבו מהמאמץ להוכיח לבובה מי כאן בעלת הבית.

    בשביל מה הייתי צריכה את זה?

    שכבתי לנוח.

    כשקמתי, כבר החשיך, דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בובה נעלמה.

    לא העליתי על דעתי שהכלבה פשוט תרים את רגלה, תפתח את הדלת ותלך לה לדרכה.

    אחרי ככלות הכל, מה יש לה לעשות לבדה בבית שאינה מכירה?

    הכי התפלאתי כמה היה אכפת לי. ליבי נמחץ מעצב ודאגה לכלבה שננטשה על ידי משפחתה, נכלאה בכלוב צר, ועכשיו הסתובבה אבודה ברחובות העיר, בלי בית לחזור אליו.

    לכאב שלי היו שתי פנים. הוא הדאיג אותי מפני שבובה הייתה אמורה להיות משכך חרדות ומאזן לחץ דם, ולא להיפך. היו לי מספיק כאבי לב ופחדים אמיתיים שנגרמו על ידי בני אדם. נראה לי מטומטם לגמרי להתחיל לדאוג בגלל כלבה. וגם הרגיז אותי ששוב לא בדקתי אם יש מים בבריכה לפני שקפצתי. הייתכן שכולם צדקו בהערכתם שלא מתאים שאקח כלבה עכשיו? ולמה, לעזאזל, נכנעתי לגחמה של רגע לקחתי כלבה עצומת ממדים כזו ולא כלבת מחמד קטנה, חמודה וצייתנית?

    צידו השני של הכאב סימן לי דווקא כיוון בריא. בעלי עליו השלום קנטר תדירות את הרגישות הרבה שלי. "פרופורציות, פרופורציות," נזף בי כשבכיתי על לא כלום. "מה תעשי כשיקרה משהו רע באמת?"

    כשהוא מת, זה בהחלט היה רע באמת.

    ודווקא אז הפתעתי את עצמי בפרופורציות מופתיות. התעשתתי במהירות,  שמרתי על עצבי ברזל, חשבתי בקור רוח וחתכתי בזריזות החלטות קשות.

    הפרופורציות כבר לא היו ענין של פינוק או איכות חיים.

    זו הייתה הישרדות.

    מההלם – נחתכו קצוות מנעד הרגש. לא גבוה ולא נמוך מדי. היה משהו מרגיע בתחושת העמימות הפנימית המנומנמת, שגבלה לעיתים בכמעט אדישות. אבל היה גם עצוב נורא. אולי ככה מרגישים זקנים?

    חשבתי שבעלי עליו השלום וודאי מרוצה. סוף סוף רכשתי את פרופורציות הזהב שישמשו אותי לשארית חיי.

    אבל עכשיו התפוגגו להן כל הפרופורציות. התרוצצתי ברחובות מחפשת את בובה . מצווחת ככרוכיה קראתי בשמה, מפעם לפעם נשבר קולי לאנקת בכי.

    לא מצאתי אותה.

    לאחר כשעה של שיטוטים ברגל וברכב, נואשתי. חזרתי לביתי בטוחה שלא אראה אותה יותר. ניסיתי לא לחשוב על הפחד שלה, מסתובבת לבדה במקומות לא מוכרים בלי בית לחזור אליו, אחרי שננטשה על ידי המשפחה שגידלה אותה ונמסרה לזרים.

    הייתי כאובה, דאוגה, בוכייה – אבל יותר מכל הייתי חיה, עד קצות עצבי הרגוזים. כאילו חטפתי מכת חשמל שהעירה אותי מקהות החושים בה הייתי שרויה.

    חלפה עוד שעה והטלפון צלצל. היה לנו מזל. רופאה וטרינרית הבחינה בה משוטטת ברחוב ומצאה את מספר הטלפון שלי שהוצמד לקולר והיה חבוי בקפלי פרוותה מתחת לצוואר.

    רצתי להביא אותה. היא הביטה בי במבט אטום והצטרפה אלי באדישות מוחלטת.

    באותו ערב היא הרוויחה בית.

    אני איבדתי את חומת המגן  שעטפה אותי וחצצה ביני לבין העולם, ואולי יותר מכך, ביני לבין רגשותי, שרטטו כעת בתדר גבוה בעוצמה מלאה.

    חזרתי לחיים.

    וזה כאב. מאוד.

    אבל חזרתי לחיים.

     © נעמי ר. עזר
    דרג את התוכן: