אהבנו את המקוריות הטווסית של הסולן, ברט אנדרסון, אהבנו את הלחנים ונגינת הגיטרה המופתיים של ברנארד באטלר, שעזב, היא הכירה לי דמואים ישנים שלהם שלא הכרתי, אני הכרתי לה ביצועים אקוסטיים שקניתי פעם מצורפים ל The Face, והאהבה פרחה.
אחר כך כבר היינו יחד שנים, וברט וברנארד חזרו לנגן יחד והקימו את The Tears, כל המרכיבים של האהבה הגדולה של שנינו היו שם, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. היא כבר לא הרגישה כלפיהם את מה שהרגישה פעם.
לקח לי זמן להבין שאני The Tears שלה. האדם שהיא אהבה פעם עוד שם, אבל הרגשות שלה כלפיו כבר לא.
את ההופעות של ברט בישראל כבר ראינו לחוד. אחד מאיתנו בכה. |