סיכון שווה, אומרת בק, הוא לוא דוקא כזה שמביא להצלחה. אם סיכון הוא כדאי הוא כזה בין אם נכשלים בו או מצליחים בו. אז איך מעריכים סיכון? - עלינו לשאול את השאלה האם סיכון זה הכרחי כדי לגיע לדבר אליו אני משתוקקת? האם אני באמת משתוקקת לדבר הזה?
- האם המחשבה על הסיכון מלווה בתחושת בהירות על אף החשש? סיכון כדאי לעולם אינו יוצר תחושת בלבול, אומרת בק.
- האם אני חשה רק פחד או גם קצת בחילה? סיכון טוב אמור לחוש כמו צלילה למים צלולים ואילו סיכון גרוע הוא כמו צלילה למים עכורים, לכן אם יש תחושת בחילה בנוסף לפחד מדובר על סיכון לא ראוי.
- בסוף חיי על מה אתחרט יותר על לקיחת הסיכון וכשלון בו או על אי-לקיחת הסיכון ואי-ידיעה האם הייתי נכשלת או מצליחה.
בשבת, כשחשבתי על מה אני רוצה אחד הדברים שעלו לי הוא שהייתי רוצה להרחיב את יכולת המגע הפיזי שלי עם אנשים. נהוג היום, מה שלא היה נהוג כשהייתי צעירה יותר, להתחבק ולהתנשק כאשר נפגשים עם מישהו. במקרים כאלו או שאני איכשהו מצליחה להימנע מזה או שאני מתחבקת כאילו שאני מטאטא. הייתי רוצה לא רק שיהיה לי קל יותר לעשות את זה, אלא אפילו להינות מזה (בהנחה שאנשים עושים זאת כי זה נעים להם). אז מבין 20 הרעיונות שהעליתי על הכתב כדי להשתפר בתחום החיבוק רשמתי "לקחת שיעורי קונטקט". בהתחלה חשבתי שזה רעיון טוב, הרי הוא מפחיד אותי עד מוות. לא רק שאני מרגישה מגושמת מאוד כשאני רוקדת (עזבתי את הצופים כי לא הצלחתי ללמוד אפילו "צעד תימני"), אלא שכל צורך לתת ידיים בשיעורי התעמלות גרם לי למבוכה נוראית. נתתי למחשבה לשקוע ואחרי כמה שעות הרגשתי שאני ממש לא רוצה. לא היה מדובר בפחד נקי אלא בפחד מלווה בבחילה. ובאמת שיעורי קונטקט הם לא סיכון הכרחי בדרך למטרה שלי (ואולי המטרה שהצבתי גם כן לא מאוד מאוד חשובה לי). אני גם משערת שאפרוש מהחיים שלמה עם עצמי אף על פי שלא התנסתי בחיי בשיעורי קונטקט. |