אתה קורא אותי

חיי פרושים לפניך,

כאילו תמיד היית שם

די לך באות או הברה קטנה אחת

כדי להבין את כל עולמי

כדי להשלים את המשפט שלא היה לי את האומץ להשלים לבד

וכשאתה קורא את השורות שלי תמיד אתה יודע, בליבך, אילו מהן מיועדות רק לך

אתה קורא אותי גם באותיות הקטנות,

כמו אלו שיש בפוליסת ביטוח, שתמיד משמיצים אותן,

שאף אחד לא טורח לקרוא אבל שם נמצאים כל הדברים המעניינים באמת...

אתה מרגיש אותי לרוחב ולעומק נשמתי

מחובר אליי בקשר רוחני עמוק ולא ברור דיו

אינך זקוק אפילו לשפת גוף

קולי לבדו די בו כדי להפוך אותי שקופה בעיניך, ואני אינני מתביישת כלל...

ואני מוצאת בך נחמה גדולה

אני, שכל חיי מוקפת במילים

איני צריכה להגיד לך דבר

והשתיקה שבינינו איננה שתיקתם של זרים בחשיכה

אלא שתיקתם של מי שאין להם עוד צורך באותיות, הברות ומילים..

שתיקתם של מי שמצאו זה בזו