האב

השקט זולג בין הסדינים כמו טיפות גשם דקות על החלון הצפוני. דקות. שעות. שנים. את שרועה, כהרגלך, בצד ימין. נשימותייך המוכרות, המרירות, חושפות את מה שאינך רוצה לגלות לי. זרועך החשופה תנגוס עוד מעט בחומה הקרירה שבינינו. את תאספי אותה בבהילות ותצטנפי לתוך חלום מספר תשע. החלום ההוא, האחרון, לפני הבוקר. הבוקר לא יבוא עוד.  

גניחות נעריות טורפות את שנתי. אני מאתר רחשי אהבה בבית שממול. ילדים בוערים מנצלים ימים אחרונים של קיץ, רק כדי להזכיר לי. מכונית פתוחה דוהרת בחוף הריביירה. שמש שוקעת על גגות מנהטן. אלמוגים נוצצים בסיני. זרועותייך מרככות את פני. צחוקך מתגלגל אל מעבר לאופק. אני מאושר. אני מוגן. אני מציץ מעבר לחלון, פוער עיניים לעבר תינוק ספוג דמעות, בננו. הוא בן שש, את ואני נוטלים את ידיו, אוחזים בתיק האוכל, בדרך לבית הספר. ואחר כך נתחבק ונפחד ביחד. ביחד. ביחד.  

אין בדידות גדולה מזו של הגבר השוכב לצד אשתו. היא זרה לו, בלתי מוכרת, יותר מכל הנשים שבעולם. אין ערירי ממנו. משפטים חזקים, לא?  

אני בוחר סיגריה ומעשן במרפסת הקרובה למקום מגורי. אופנוע זכרי חותך במדרכה שמתחתי. את משתעלת, ואני אפילו לא נחפז אלייך. אני מהרהר בטיפות האינפוזיה, שירעילו את דמי, בעוד עשר, עשרים שנה. את תמציאי מבט דואג ותלטפי את פני בחיבה, כמו הייתי אותו גור מבולבל שאספת ביום חורף אחד. אני אבהה בחלל. ואולי אזכר, כן, באהבה. זו שגוססת לה על המזרן המשותף, המגה-אורטופדי, מאז. מאז מתי?

את ישנה כעת. את יפה כתמיד. את אשתי היקרה.

ואני בעלך. 

האם

בשש בערב הוא ישוב הביתה. קצת מאחר, אבל עדיין זמן טוב להתארגן להצגה יומית. המסך עולה. אני מציעה את "מה שלומך?" והוא מגיב ב"בסדר" גרוני, ספוג עשן, מנסה לדבר אל תוך עיני. אבל עיני מתות. קאט.  

אני מגישה את הבוז שלי על גבי צלחת. הוא לא אומר דבר, חרישי. בחור מנומס, אפילו אמא אמרה. לוגם מרק במנות קצובות, מעצבנות. אני צובטת את עצמי בשירותים, עד שיכאב. רק להרגיש משהו. לא יכולה לסבול את הריח הזה. הריח שאליו השתוקקתי. שהסעיר אותי. שהרעיד את רקמות אצבעותי. הריח שלו. הוא כל כך זקן ועייף. מיותר. שיעזוב אותי בשקט.  

הוא הביא לי פרחים. ורדים כהים דוקרים אותי, אבל אני מסתפקת ב"תודה" נחנקת. מרחפת למטבח, נוטלת כד חרסינה בידיים רועדות. הכד נשמט ומתרסק על רצפת השיש. הוא שמע, אני בטוחה. אני אוספת את השברים. פתאום טיפות דם. נשרטתי. צריך לעצור את הזרם. איפה הצמר גפן. לא, עדיף פלסטר. אולי תחבושת. מה קורה לי, לעזאזל. הנה, עכשיו בסדר. רק לקחת נשימה עמוקה, לא להראות לו. יפה, טריק יפה. אבל לא יעזור לך. אני חומקת מבעד לדלת, מותירה את הגוף הכבד שנותר מבעלי מול הטלוויזיה. בעלי המיוסר, האומלל, אני כמעט מרחמת עליך. שאול יחכה לי בדירת הגג, חוטף, מתנשף, כמו בספרים שקראתי בגיל 17, 18, 29, 37. בעלי המסכן, כבר שכחתי את שמו מאז הפך ל"בעלי", ואני, אהובתו, שהיתה ל"אשתו", איך השאלות הפכו לתשובות, וסופן תהום.

זוג מתנשק בלהט בחדר המדרגות. סליחה, לא התכוונתי להפריע. הם לא שמים לב, שקועים זה בזה. אני מביטה. בהיסוס מה, בקנאה, בכאב, הוא לא מרפה ממני. אני מתאמצת בכל כוחי, והוא לא נעלם.רגלי אינן נענות לי. העיניים מעורפלות. הלב עושה את עצמו מבין.

מה קורה לי הערב?

הבן

כשאני מניח את היד על החלון, מסיט מבט לעבר המראה, נוגע לא נוגע בהגה, מחייך אל עצמי, מרוצה מהכביש הריק, בוחן מכוניות חולפות בזוית העין, אני בטוח שהיית אומרת לי שזה מזכיר לך את ז'אן פול בלמונדו, כמו בסרט הצרפתי ההוא בקולנוע, כשאמרת לי שיש לנו זמן, אז נלך. 

אז הלכנו. הלילה היה בהיר בהיר ונכון, מוצף אור רך, ואת טענת שהירח שמן מתמיד. נעצתי עיניים בשמלת הקיץ הצהובה שלך, וגם היית יחפה. בדרך חזרה שכנעת אותי להסיר נעליים, ואני, כמובן, נתקלתי בקוץ היחיד שכיוון אלי, ופגע. הנסיונות המגוחכים שלי להגיד שהכל בסדר, הצחיקו אותך. היית הרוסה מצחוק. הודעת לי שעוד לא פגשת תינוק מגודל כמוני, שחושב שהוא איזה גבר קשוח, וזה לא מעניין אותך, צריך לגשת למרפאה. נכנעתי.

נכנעתי עוד מיליון פעם. הפסדתי בכל הקרבות. הרמתי ידיים למעלה, למעלה, למעלה. אבל בקרב ההוא, האחרון, זו את שנוצחת. זו את ששוכבת בבית הקברות, עינייך עצומות, צווארך מכוסה עפר, הרגליים הארוכות שלך לא נעות עוד. לא, אני כבר לא כועס. אני רק משיך לחלום בכל לילה על המכונית ההפוכה, שומע אותך קוראת לי. אבל אני ישן. אני לא יכול לענות, מותק. אפילו לא ממתין כדי להתעורר בזיעה קרה, מרוקן ושותק וחי. אני נוסע בדרך המהירה, מתבונן בחומת בית הקברות, כמו בהילוך איטי, מזיז את ראשי, מחשב את המרחק בינינו. 135 מטר, או שלוש שנים וחצי. אני שומע ברדיו את השיר ההוא של שלמה ארצי ומגביר את הקול עד הסוף. אני מתחנן אלייך.

אל תעזבי אותי. בבקשה, אל תעזבי אותי.

הבת

פתחתי את כל המנעולים וסגרתי את כל המנעולים. אני בבית. כלא מוגן, קצת קטן, אבל חמים. והוא רק שלי. הכי שלי. יותר מאי-פעם. רחוק ממך, אבא. רחוק ממך, אמא. אני מניחה את שקיות הסופר החומות על שולחן הכתיבה. מכתב מהארץ מונח, גלמוד, על המפה המשובצת. עוד לא פתחתי אותו. בשביל מה לפתוח? אני הרי יודעת מה כתבתם. אני מכירה אתכם מצוין. אני הבת שלכם, זוכרים?

שלג כבד יורד בחוץ. אל תדאגו, מקסימים שלי, התלבשתי חם. כולל חזייה מרופדת שקניתי בקניון, מחיר מציאה. עוד מעט יבוא הגוי החתיך מהקומה ה-13 וימשש אותה. התעצבנתם? יופי. תתפוצצו.  

אני ממלצרת במסעדה, מסעדה אלק, של פורטוריקנים בפינת רחוב 38. 12 שעות ביום, אורז מחומם מול הטלוויזיה, ולישון. מה אני אגיד לכם, חיים מהסרטים. בחודש הראשון זה היה סרט טורקי, אחר כך מלודרמה אנגלית, ועכשיו בקושי מותחן סוג ג' עם שוורצנגר בתפקיד משה איבגי. ובקרוב: סרט פורנו עם גוי הורמונלי וישראלית נואשת, בלי גרין קארד.  

בדידות? אני אספר לכם מה זו בדידות. כשאבא עסוק בלעשות כסף מנדל"ן, אמא חושבת שאף אחד לא יודע מי זה המאהב הפאתטי שלה, ואח אחד, שלא מסוגל להתאושש מתאונת דרכים של החברה הראשונה שלו, עוד לפני שהספיקה להפוך לאהבת חייו. אחלה משפחה, ועוד לא דיברנו על הכלב. למה? כי אין כלב. הוא נכנס לדיכאון וברח מהבית אחרי שמלאו לו שנתיים.  

את מבינה, אמא? לא ברחתי מעצמי, ואני גם לא מחפשת אותו באיסט-סייד ברוקלין. אמריקה המסריחה לא מעניינת את האיבר שעליו אני יושבת. רק רציתי, פעם אחת, אחרי הצבא, שלא תחטטי לי בנשמה ותספרי לי, ערב אחרי ערב, שאהבה? אין דבר כזה.

אני בת 22 ורוצה להיות לבד, לבד, לבד. חופשיה כמו ציפור עם מקור שבור.

ואחר כך אני אתחיל לחיות. לאהוב. לצחוק. לשיר. לעוף. עד שתאכלי לעצמך את הלב.

הנערה

הם גרים בקומה השמינית. הוא עצוב, היא אבודה. אני רואה אותם בדרך לגימנסיה. הם לא מכירים אותי, ואני לא אותם. אבל אני יודעת.

בשבת הגיע הבן שלהם, במכונית החדשה. עקבתי אחריו במבטי כשהוא צלצל באינטרקום. משקפי השמש שלו לא הצליחו להסתיר את הצער השפוך על פניו. הוא נגע ללבי. חיכיתי לו למטה.

"שלום", ניסיתי.

"סליחה?", הוא התבלבל. חמוד.

"אני השכנה ממול. אני רואה שאתה בא לפה כל שבוע".

"מה, את עוקבת אחרי", הוא חייך.

"לא ממש", התגוננתי. "רק מתעניינת. בראש שלך אולי לצאת לשתות פעם?". הלב שלי דפק. דפק נורא.

"סליחה?", הוא כמעט התעלף. "רגע, בת כמה את?".

"18", שיקרתי (אני בת 16 וחצי).

"אני מצטער", הוא גמגם. "את באמת נחמדה. אבל אני לא פנוי כרגע".

"אתה משקר. אני יודעת שאתה לבד. כבר המון זמן".

"מה את, בלשית?", הוא התעצבן. "איזו חוצפנית".

"סליחה, לא התכוונתי. סתם מצאת חן בעיני".

"אבל את בכלל לא מכירה אותי".

"אז בוא נכיר".

"לא, לא, עזבי. עזבי. אני סתם אעיק עלייך".

"אז מתי אראה אותך שוב?", התעקשתי.

"את ילדה נחמדה, זה לא לעניין", הוא פלט ונסוג לעבר האוטו.

שתקתי.

ואז הוא נסע.

מה אני אעשה עכשיו?