חזרתי מפגישה במועצה האיזורית שלי...

הגעתי לשם לצלילי אזעקה שבתמימותי (או אולי בהדחקתי...)הנחתי בעודי במכונית שזה אמבולנס עד שראיתי אנשים רצים... אחכ היה בום  ושקט.

ואז כשעמדתי לצאת נשמעה שוב אזעקה...תפסתי וחיבקתי ילדה קטנה שהיתה שם שאמה לא ממש תפקדה ורצנו מחובקות ילדה זרה ואני למקלט.

היו שם עוד ילדים , של העובדות. היו שם לפחות 2 נפגעות חרדה (פעם ראשונה שנתקלתי בזה...) היו כמה היסטריים והילדים...חזקים מכל...מחייכים. והיא, הילדה הזרה הזו- בת 4 בערך מחבקת אותי ומחייכת ומסרבת לחזור לאמה. ואני שואלת את האם: :" למה לא לוקחת אותם הביתה?" והיא עונה אני גרה ב"ניצן" בקרווילות אין לנו מקלטים שם...עדיף פה.

המפונים....אותם אלו שהפננו להם עורף...ששכחנו...שנוח היה לנו לשכוח. חסרי הגנה...

רבע שעה ניסיתי לצאת לאוטו ולחזור לכאן...לילדי שלי ובכל פעם היו אזעקות ונפילות....

עד שנמאס , עליתי ונסעתי.

פה שקט בינתיים. הדי התפוצצויות כל כמה דקות מהאיזור מסביב.

מלחמה ואני אמא.

כזו שהאיזור פה נמצא בה כבר 7 שנים בערך.

מציאות עצובה והכרחית.

אין לי ארץ אחרת.