לפעמים יש לי מחשבות מטרידות. אני לא יכולה להפסיק אותן, כאילו יש להן רצון משלהן. הן זורעות חוסר שקט ומנוחה, גורמות לי להיות זעופה ושקטה. אתמול הן תקפו, "איך את יודעת שזה לתמיד?!", חזרו ושאלו, וה"אני יודעת" שלי לא היה מספיק אסרטיבי עבורן. בקושי רב התעוררתי הבוקר. יודעת שאני חייבת, חייבת לרוץ. כשאני רצה אין מחשבות. כבר חודשים שלא רצתי. נעליים, טייץ ארוך, ההוּדי עדיין לא יבש מהכביסה, גופיה טרמית תיאלץ לההספיק. קר בבוקר. מאד. בעיניה של אוֹלי ראיתי את שאט הנפש מכך שהיא צריכה לבוא איתי. 3 דקות ריצה, 2 דקות הליכה, 3 ריצה, 2 הליכה. רציתי חצי שעה, הפסקתי אחרי 25 דקות. הלב כבר לא מה שהיה פעם. נשרכת לאיטי הביתה, מקלחת ולעירייה. יש כמה קנסות לבטל. המחשבות חזרו. ככה בקטנה. אני יודעת שזה כל מיני פחדים של פעם, אבל די כבר. מספיק. והנה הוא מתקשר. התבטלה פגישה. הוא אוסף אותי על הקטנוע ואנחנו נוסעים לכרם. מגיעים למסעדה אחרת מזו שהתכוונו. יש שם חניה. מרק, קולה, בשר בטאג'ין. אלוהים כמה שזה טעים. "אפשר מתכון?" אני מבקשת, "הנה, תבקשי ממנו" אומרת המלצרית, "זה ארז הטבח". בלי בושה אני מתיישבת ליד ארז, מוציאה פנקס ועט. הוא מסיים לאכול ומצטרף. גם שלמה מהחומוס מצטרף, שותה לארז מהתה ומביא לו מיץ רימונים. משנת 37 הוא עושה שם חומוס. הבן שלו כבר דור שלישי. הכל טרי,בלי חומרים משמרים. רק על המלבי כתוב "ישן". ארז גונב לו סיגריה. אנחנו מקשיבים לסיפורי הכרם המוקדמים, למעשיות שיש לקח בסופן, שותים תה עם נענע (אני) וקפה עם חוויג' (הוא). מתעכבים שעה ארוכה. פריווילגיות של מובטלת. כשאנחנו נפרדים וקמים ללכת לקטנוע, אני יודעת באסרטיביות גמורה מחדש, בדיוק כמו שידעתי כשראיתי אותו מחכה לי בקרן הרחוב כמה שעות קודם. זה לתמיד. זה הכי שזה יכול להיות. ואני מחייכת אליו ואני מחייכת בפנים.
אין יותר מחשבות.
והמלצה: תלכו ל"צארום" בכרם.
____________________________________________________________
איריס, עכשיו אני יודעת שאת אוהבת אותי באמת (-:
____________________________________________________________
יש לי מה לכתוב, אבל אין לי זמן.
|