עדכון - הפוסט הזה מופיע בשינויי סגנון קלים כמאמר במדור הדעות של "הארץ" 31/12.

נכון ליום ב' (היום השלישי) זה נראה כמו מלחמת התשה מתמשכת. אני מקווה שאין זה כך, אבל לפחות בתקשורת לא רואים סימן לניסיון להפסיק את חילופי האש בדרכים אחרות. אם כך, ניתן להעריך כי התוצאות הסופיות של המהלך עלולות להיות שונות לחלוטין ממה שתכננו הקברניטים בצאתם לדרך.

אני אומר זאת לאור הניסיון שצברתי בשני משחקי הדמיה שניהלתי בתחילת שנת 2008, יחד עם ידידי שלמה ברום, במסגרת המכון למחקרי בטחון לאומי (INSS). שני המשחקים בחנו את סוגיית הפסקת ירי הרקטות מרצועת עזה.

מבחינתי זו היתה חוויה יוצאת דופן שהביאה אותי לצבור תובנות רבות ביחס ליכולת של קברניטי ישראל לקבל החלטות החורגות מתפיסות העולם הבסיסיות שלהם בכלל, ובנושא עזה בפרט.

משני המשחקים ביחד העלנו, ברום ואנכי, כמה לקחים ביחס לשתי הסוגיות. אתחיל דווקא בזה הנוגע ישירות לרצועת עזה – אם ממשלת ישראל לא מוכנה לדבר עם החמאס, אין מנוס מפעולה קרקעית רחבת היקף בעזה על מנת להפסיק את ירי הרקטות וההכנסה האפשרית של כח רב לאומי.

הרבה יותר מעניינים הם הלקחים ביחס לתרבות קבלת ההחלטות שלנו. באופן כללי ניתן לומר כי ממשלות ישראל לא הצליחו, אפילו במשחק הדמיה, לממש את תוכניותיהן. במקרה אחד אף נכבשה כל הרצועה למרות שהתכנית המקורית נודעה למנוע את הצורך בכך. למיטב שיפוטנו היו לכך כמה סיבות, שהערכנו כרלבנטיות לכל תהליך קבלת החלטות תחת אש:

1. מתן משמעות יתר וכמעט "קידוש" של תכנית הפעולה המקורית –התכנית המקורית התקבלה לאחר תהליך ארוך, יחסית, של בחינה ודיון. מאותו רגע היא הפכה לא רק לתכנית "הנכונה" אלא שהשלמתה הפכה למטרה בפני עצמה.
3. אי הבנה של היריב – לא הוקדשו מאמצים מיוחדים על מנת להבין את מה שעומד בשורש הפעולות של החמאס. בלחץ האירועים נתפסו פעולותיו ו/או מסריו על פי המקובל היום. לא נבדקו שינויים אפשריים במניעים, או ביכולות, כתוצאה מהמצב החדש שיצרה ישראל.
5. העדר "אסטרטגיית עצירה" – להבדיל מ"אסטרטגיית יציאה". שאלת ה"מה? אם?" הושארה רק לגבי סוף התהליך הקונקרטי. התכנית המקורית לא בחנה אפשרויות עצירה בשלבים מוקדמים ובפועל, כל עצירה לפני השלמת התכנית המקורית נתפסה ככישלון.

בחינה נוספת של הסיבות מבדילה בין שתי הסיבות הראשונות לבין זו השלישית. "הדבקות בתכנית המקורית" ו"העדר בחינה מעמיקה של היריב" הן, במידה רבה, תוצרים של הדינמיקה שבה מתנהל תהליך קבלת ההחלטות.

שונה הדבר לגבי תכנון "אסטרטגיית העצירה". זו חייבת להיות נדונה בכל שלבי התכנון ולכן יש לוודא שכל מנגנוני התכנון יצרפו אותה לתורות ולנהלים שלהם. מן הראוי לבנות את התוכניות בצורה מודולארית ולתכנן את העצירה הראויה בסוף כל שלב, תוך בחינת יתרונות וחסרונות אפשריים שלה.

הכנסת "אסטרטגיית העצירה" לתכניות ולדיונים יכולה גם להגדיל את הסיכוי להתגברות על שני הכשלים האחרים שציינו, ובעיקר ל"דבקות היתר בתכנית". כאשר אפשרות "העצירה" ברורה מלכתחילה, יגדל הסיכוי שידונו בה גם תוך כדי לחימה, ותישקל התועלת בה לעומת השלמת התוכנית המקורית, או לעומת הגעה למקום שאיננו רוצים בו.