אני זורמת עם התנועה באיילון,

 טיפות גדלות והולכות של גשם ניתכות על השמשה הקדמית של הרכב שלי,

הוישרים רק בקושי משיגים אותן..

הרדיו שלי מכוון לגלי צה"ל, ככה אני מורגלת מילדותי כשהיה מצב מתוח בבית הורי.

מדווחים שמצומת זיקים עד צומת יד מרדכי ומצומת יד מרדכי עד צומת שער הנגב - שטח צבאי סגור. אסור לתנועת אזרחים.

מחוזות ילדותי התמימים, תשע שנים אחורה, היינו ילדי הפרחים של שנות התשעים

חלמנו שלום וכאבנו את רצח רבין, הפגנו בצמתים דור שלם דורש שלום.

מתקשרת דואגת למשפחה היקרה שלי שם, אב המשפחה עונה לי, אני מזמינה אותם לבוא אלי לכמה זמן שירצו,

 אבל הוא אומר תודה ומסרב בנימוס, ואני מקווה שהוא מרגיש שאני באמת מתכוונת לזה, הבית פתוח, יש מקום בלב !

מנסים לדבר על הבנות והחיים השפויים שהן מנסות ליצור לעצמן, ופתאום "צבע אדום" ברקע.

אני נבהלת ושולחת אותו להתחבא מהסכנה, וכך מסתיימת שיחתנו.

אני המומה מהשגרה שלי שמקיימת בכל זאת,

 הרמזורים בתל אביב ממשיכים להתחלף והאחות בקופת חולים שקועה באופרת הסבון שלה בטלויזיה שתלויה על זרוע ברקן.

המהדורה המרכזית, ערץ 2,

אני לא מבינה למה מראים את ההרס בעזה.

משפחה אחת איבדה חמש בנות, ביג פאקינג דיל..

מה עם האם האתיופית שאיבדה לפני כמה שנים בערב סוכות את שני ילדיה?

מה עם המשפחה ההיא מגוש קטיף שלכל ילדיה נקטעו הרגליים? 

ואושרי טוויטו שרק חצה את הכביש?

ואלו ששכחתי?

ובבר ועקנין מנתיבות?

ושמונה שנים של אימה?

ופתאום משדרים את כל הפגנות המחאה מרחבי העולם על ה"תוקפנות הישראלית"

ואני בשוק מזה. למה לתת להם במה?

תוקפנות???

שמונה שנים של איפק, שמונה שנים של חרדה, שמונה שנים שאם לא שולחת בלב שקט את בנה לשחק בחצר או למכולת

זה טימטום מצדנו, אבל זו לא תוקפנות !

זו הבלגה מיותרת, זה ויתור ואיבוד יכולת ועוצמת ההרתעה שלנו.

זו פגיעה במורל, פגיעה מתמדת...

 זו גבורה של תושבי הדרום

זה ייאוש וכלכלה מתרסקת

ואני אומרת : די !

הגיעו מים עד נפש,

היינו צריכים להגיב כך כבר אחרי הקאסם הראשון.

מוקדש באהבה לכל תושבי עוטף עזה, לכל החיילים, השוטרים, ואלו שסוף סוף גידלו ביצים :)