מה כבר רציתי?

קצת להתגעגע בשקט..?

להתרפק על הרגעים המחבקים,

 כנראה שהיו כאלה..

לפחות אחד כזה זכור לי, הראשון על שפת הים.

כזה שאי אפשר היה לעצור אותו, חיבוק מטורף עם נשיקה ענקית וטעימה

עם כל הקיטש הזה בצבעים ורודים..

אני מרגישה בידיים שלי, כאילו לא עברה שנה, או שתיים, או מאתיים..

 את החיבוק ההוא, כאילו הוא כאן עכשיו,את החול, הרוח, החולצה האדומה,

המכנסיים הדקים שלבשתי בכוונה כדי שאוכל להרגיש הכל, הריח של האויר.

אז עכשיו אני מרשה לעצמי קצת להתגעגע. מסתבר שזה חוקי.

 עצרו אותי כמה שוטרים ממשטרת הגעגועים, ביקשו רשיונות,

נתתי להם, כי חוק זה חוק, אבל אחר כך המשכתי לדרכי, כי על כביש הגעגועים מותר לנסוע מהר. אז נתתי גז.

לדרך הזו אין סוף, ובסופה אין קץ לגעגוע

אז נסעתי מהר, כי פה אי אפשר להישאר..