תנור קטן, זוג דיסקים חדש, ספר שהתחלתי לקרוא לפני שבועיים.

כמה שקט כאן. אני אוהבת את השקט הזה.

בעיניי, זהו קסם החיים. השקט.

תנור קטן, חום מופץ אל רגליי היחפות. עוד מעט אמשיך לקרוא את הספר.

כמו כל לילה, אקרא בו ארבעה עמודים ואעצום את עיניי.

וכשאעצום אותן, יבואו כל החלומות, כל הפחדים, כל העולמות שבי.

וכשאפקח אותן באמצע לילה קר, חמה מחום הפוך, אביט אל חיי ואחייך.

תנור קטן, אינפוזיה חורפית בדמות מוצר חשמלי.

לא יכולה בלי. חייבת חום תמידי. החורף מבהיר לי עד כמה.

אני מדמיינת את הסופרת שכתבה את הספר שאני קוראת.

כמה זמן לקח לה לכתוב אותו? איפה היא כתבה אותו?

אולי במיטה שלה, אולי מול מחשב, אולי סתם באיזה גן ציבורי כשזוגות מתערטלים לידה?

זה מעניין.

כשהתחלתי לכתוב את הספר שלי, הייתי מול מחשב.

זה היה ביום בו הבנתי שאני מאוהבת. אחר-כך הוא אמר לי שגם הוא מאוהב.

למזלי הבנתי זאת ראשונה, כי אחרת לא הייתי מתחילה לכתוב.

עד שנת 2012 כולם יכירו את הסיפור שלי.

סיפור חיי, מהול בחלומות, פנטזיות, דרמה, אירוטיקה, עצב, שמחה. חיים.

זה יוצא עוד שלוש שנים. עכשיו פתאום זה נראה לי המון זמן.

התנור שלי. כמה אני אוהבת אותך.

מוצרי חשמל מעולם לא הביאו לי אושר כמו שאתה מביא לי.

ולא- לא התכוונתי למוצרי סוללות למיניהם. גם הם הביאו לי סוג של אושר. אחר. אבל עדיין- אושר.

עוד מעט אלך לישון. כבר אחרי 2. חיית לילה שכמוני. פיית לילה בעצם, למה חיה? פייה. אני פייה.

כמה מחשבות. חייבת לקרוא קצת וללכת לישון.

מחר יום חדש. תקווה לשקט במדינה הזאת.

מדינה אהובה, אני לא סובלת אותך.

הגיעה העת לסגור את התנור.

לילה טוב אנשים.

תחשבו רק טוב.