כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    נמר בוער על נסים אלוני חלק 1

    2 תגובות   יום שלישי, 30/12/08, 08:20


                  נמר בוער מותו וחייו של נסים אלוני שרית פוקס 

    אני מנסה להיזכר מתי לאחרונה, ואולי בכלל אי פעם, התרגשתי רק מלראות עטיפה של ספר מונח על מדף בחנות ספרים.

    תמונה של פנים מוכרות מתמונות אחרות. מעט מהחיים עצמם. ספר על נסים אלוני.לבי רגש, מעי געשו. עדיין  אינני יודע מה כתוב בספר. אכפת לי שהוא כתוב. שיש ספר על נסים אלוני.

    אני מגזים? אולי. אבל כל מלת הגזמה אמת. כל כך הרבה שנים אני חש בחסרון של ניסיון כלשהו להתייחס אליו, לספר אותו, לנסות לפרש ולו במעט ואפילו אולי בטעות חלק ממנו.

     התייחסות אל המלך שגלה בתוך עצמו ובתוך עמו. עם שכמעט ולא ידע שיש מלך בקרבו.

    נסים אלוני הוא היוצר החידתי ביותר שכתב בארץ. מישהו  שמצד אחד הכירו בגדולתו ומצד שני טענו שאיננו מובן כלל. התייחסו ליופי ולברק של שפתו, לאפוריזמים המבריקים שיצר. לחפש את המשמעות בקושי הגיעו.

    משה נתן ניסה לפרש אותו אך הוא  מת מוקדם מדי וצעיר מדי בתאונה.

    מחזותיו של אלוני היו כל כך רבי רבדים וכל כך רחוקים מכאן ועכשיו. צריך היה להכיר את המיתולוגיה היוונית היטב, את תורת הוודו, את ההליכים האדיפאליים. הוא אף פעם לא כתב באופן ישיר. כשכתב על נפוליון הסתובב שם כהן וודו על הבמה. כשכתב את גרסתו לאדיפוס הוא הסב אותה למשפחת מאפיה בניו יורק הרבה לפני הסנדק. כשכתב את שעיר אחד לעזאזל ניסו לייחס אותו למה שקראו כאן " הפרשה" מי נתן את ההוראה. אך המחזה התרחש על אי שבו גרו ניצולי המרד על הבאונטי והרקע היה אופראי.  את ניצולי השואה שבאו לארץ החביא מתחת לבגדי צוענים ביפו שבתיה היו בתי נפקדים..

     וכך בכל מחזה שלו. רבדים על גבי רבדים. גילויים ובעיקר הסתרות והרחקה. מחזות שהיו עשירים מדי ולעתים קרובות חלקים שבהם לא התחברו לאחרים.

    בנסיכה האמריקאית בסצנת נאום ההכתרה, המלך מגיע עם שלושה בלונים צבעוניים ומודיע שאיננו מתכוון לנאום. שכל אחד יפרש את הבלונים כראות עיניו וכל פירוש יהיה נכון. אחר כך יגידו שאבד הקשר בין המלך לעם. 

    בארץ  שהייתה אמונה על ריאליזם בימתי לא היה מקום לחולם המעלה את חלומותיו ומשאיר אותם בלתי פתורים באוויר. כמו זיקוקי דינור שמתפוצצים בשמים ונשארים בעיניים כמו שאומר שם נסיך הכתר.

    כשכיהן בוועדת הרפרטואר של הבימה שינה את פני התיאטרון במחזאות שבחר להציג ובדור השחקנים הצעירים שהעלה על פני וותיקי התאטרון.

    נסים לא היה איש " נחמד" ובכל זאת אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו. נשים רבות נכבשו. לילות השכרות שלו , חוסר היכולת שלו לגמור מחזה לעולם. מצד אחד מלך, מצד שני ליצן. כמו במחזות. מצד אחד מלכים, פרספונה, האדס, אדיפוס ויוקסטה הבלתי קומוניקטיביים מצד שני מערכוני הגשש החיוור שלא רק שהיו קומוניקטיביים אלא שיצרו קומוניקציה חדשה, שפה ואיזמים חדשים. וכמובן תרגומי המחזות שלו, יצירות מופת בפני עצמן. 

     איש שהיה צריך להיות מלך.איש שהמלכות נחטפה ממנו עוד לפני שנתנו לו אותה. ולמעשה מעולם לא נתנו.

    באה שרית פוקס ומביאה ספר מקיף על האיש. לא ניתוחי מחזות, אלא השפעות חייו הממשיים על הדברים שכתב. השתקפויות של מציאות בתוך הבלונים הצבעוניים.

    אי אפשר כנראה לכתוב על נסים בלי להשתמש בשפתו של אלוני. כבר במשפטים הראשונים בהקדמה אפשר לשמוע הד לציטוטים  ממחזותיו."נסים אלוני גדול מחזאי הספק וההיסוס של ישראל,  הוא האמין שיש ביכולתו להביא יופי נשגב אל הדמוקרטיה הישראלית הקנאית, הצבאית, שאיננה אלא מחוז נידח של הקונפקציה נטולת ההדר של המאה ה20 "קחו משפטים מתוך הנסיכה האמריקאית  ומיד תיתקלו בדברים שאומר שם המלך בוניפאציוס. " הדמוקרטיה אפורה. כל יום נופל אווירון. לעשות סרט על חיי לטעמן של עובדות סוציאליות. פלשתינה, ארץ באפריקה, הרבה פולקלור." 

     לא חייבים להכיר  בעל פה, כמוני, כה רבים ממחזותיו. העניין הרב מובטח לכל מי שיטרח יקרא ויתעניין.

    אלוני נלחם בדמוקרטיה החברתית המעניקה את אותו האושר לכולם. כרטיסי מנוי של וועד העובדים, מילואים תמורת אבק, דירה תמורת משכנתה. הפנטזיה הגרנדיוזית הפנימית שלו הייתה לאלף את האדם לעשותו אחר.

     הוא נלחם בשלטון וניסה לשנות את חברת הסופרמרקטים. ובעיקר נלחם במוות. מוות אמיתי וסמלי. רצח אב. מוות אדיפאלי.  " אם בן לא רוצח אב, אב רוצח בן" אמר באחד ממחזותיו.

     כבר בפתיחה כשפוקס מתארת את תחילת המפגשים שלה אתו היא נותנת את הפירוש האולטימטיבי לכל חייו של אלוני. לטענתה הוא הלום קרב מאז מלחמת העצמאות. הלם מוסווה ובלתי מטופל. הלם שהכתיבה מסתירה ומגלה.

    ילדותו של נסים התחילה בשכונות עוני. שכונת פלורנטין ואחר כך ברחוב השוק פינת לוינסקי, שם עמד לו שוק מקורה קטן מלבד השוק לאורך הרחוב.

    נסים היה נסים לוי לפני שהפך לאלוני. נסים לוי היה ילד מוכה. שיטת חינוך מוכרת ומקובלת באותם ימים. יחסיו עם אביו ידעו עליות ומורדות. לרוב מתוך ריחוק. אביו לא הבין ולא הכיר את נפשו של הילד. אך כשגדל והפך למחזאי וקיבל פרס בא אביו לטקס ונישק את נעלי הנשיא ממלמל זה הבן שלי, זה הבן שלי. יותר קל היה לשאת את האב המכה.

    אם לעתים נדמה לי שלא צריך להכיר את הסופר כאדם מקרוב, הרי שנסים אלוני הוא ההוכחה ההפוכה. אי אפשר יהיה להבין את נסים אלוני בלי להבין את ההיסטוריה שבנתה את מעמקיו מהם שאב את נושאיו.

    תיאורטית הרי כל ילד נלחם באביו ורוצה להרוג אותו. אצל נסים הקונפליקט המלחמתי  הזה לא תם לעולם.

    כשהיה בן ארבע עשרה קרא את אדיפוס. יצירתו הראשונה היא פואמה ( המובאת בספר) מושפעת מטשרניחובסקי העוסקת באדיפוס. הנושא הנצחי שלו.

    אחרי מות אביו אמר " הוא, האיש שמת , לא יוצא לי מהפנים כל הזמן. הוא קיים גם בתור אחד שמת, וגם היה נדמה לי שאני מגיע אליו בתור רוצח, בתור אחד שממית אותו" אחד הפחדים הגדולים של נסים היה שאולי ייהפך להיות דומה לאביו.

    ניסו הצעיר, כי הרי כך היו מכנים את אלו שקראו להם נסים, קרא והזדהה בתור נער צעיר עם דמותו של מרטין עדן. הספן שהפך לסופר מפורסם אך תהילתו הביאה לו רק מרורים.

    באותו זמן הוא מתחיל לכתוב יומן.  הוא מביע את רצונותיו הקרובים והרחוקים. לגרש את האנגלים, להיות מהפכן, להתפרסם ולהיות איש גדול, לעשות מעשים שלא נעשו, להיות מלך.

    המלך הראשון אחרי שהאנגלים יעזבו.  ואולי סתם לבנות בית ולחיות בשקט עם אשתו וילדיו, ואז הוא שואל בשביל זה נוצרתי? להיוולד לאכול לחיות ולמות ככל שאר האנשים, הלוא רבים אחרים עושים זאת. 

     כבר אז הוא מתחיל לחשוב שהוא חסר רגש. בעתיד יכתוב על מלכים בעלי פנטזיות מלכים שאבדו כתר.

    ניסו שכבר היה מלך השכונה ניבא לעצמו עתיד.הוא נעשה מפורסם ולא ידע להתמודד עם הפרסום. נעשה כמעט מלך הבמה ולא קיבל את הכתר.הוא לא הצטרף לאחת המחתרות. ביומנו הוא כותב על הסתייגותו מפעולות הטרור. אינני מאמין בטרור. טרור הוא הפעלת כוח. ואין כוח שאין כוח גדול ממנו"

    במלחמת השחרור היה חייל ואחר כך קצין בגדוד 52 של גבעתי. הוא מעולם לא הזכיר את העובדה ולא דיבר עליה אלא לאחר שלקה בשטף דם במוחו ב1992. הוא זכר מה היה לפני האירוע, מה היה אחריו, אך לא את האירוע עצמו.

     ליוסי בנאי שבא לבקרו אמר " הלכנו עייפים וכפופים ואחר כך אמרו נו , כבשתם, ואני לא זוכר שכבשנו וניצחנו אני זוכר רק שהייתי עייף"

    אלוני השתתף בקרב בעיבדיס ליד נגבה. פלוגתו באה להחליף פלוגה שהושמדה ברובה. אלוני בוסס בין הגוויות. בעיבדיס רוקד השטן, כתב אורי אבנרי  האדמה כולה רועדת מפגזים.

    בסיפורו " פחדים" מספר אלוני  על הלום קרב המספר לרופא על גופה ערופה בלתי ניתנת לזיהוי אך הוא יודע שזה רעו.

     בהמשך הוא מספר על הריקנות העייפות את חוסר הרגשות שאפף את החייל עד שהפסיק להרגיש את ריח הגופה. כך תואר הלם קרב בזמנים שעוד לא היה לו שם.

    היום יודעים לזהות שהסיפור כתוב בשפתם של נפגעי טראומה שבה אלוני מתאר בדיוק קליני איך נקרעת הנפש מן המציאות. איך הלום הפחד אינו יכול לראות איש מעולם החיצון בחטיבה אחת. מישהו שהאש הנוראה בוערת ואי אפשר לנוס מפניה כי היא בוערת בו, בתוכו.

    נסים יודע שהוא גבר פוחד, עוד הרבה לפני המלחמה. לאורך שנות בגרותו זה היה סודו. סוד היותו גבר פוחד.

    מהמלחמה חזר הלום קרב. וכמו נפגעי התעללות או אונס  הוא הופך לדייר זר בגופו, בעולם במציאות ובנפשו. הפרדה שתחזור לאורך כל חיי היצירה שלו, וכן ביחסיו בעיקר עם נשים.

    אלא שנסים היה הלום קרב כפול. גם הקרב באביו וגם הלום קרב המלחמה הממשית. כי נסים לא היה רק ילד מוכה על ידי אביו, נסים היה גם ילד מכה. על אחיו היה מוציא את זעמו המשפחתי במכות רצח.

     אחרי שהשתחרר התחיל לכתוב סיפורים קצרים שרובם עסקו בחיילים במצוקה. וייתכן שלא היה מודע כלל שהוא כותב על המצוקות של עצמו.

    ובכל זאת ב1956 כשקיבל את פרס גנסין על מחזהו הראשון " אכזר מכל המלך" אמר לעיתונאי שראיין אותו " כאשר הנך נפגש פנים אל פנים עם זוועות המלחמה, מתחוללת בנשמתך מין מהפכה, שקטה וזועקת שאין באפשרותך לתת לה ביטוי או דין וחשבון.... זה משפיע. זה מעיק זה רובץ על לבך ועל נשמתך...."

    ב1967  בימי מלחמת ששת הימים  הצטרף לקבוצת אמנים שירדה לדרום. הוא חשב שיוכל לכתוב על המלחמה..

     חזר לתל אביב נכנס למיטה ולא יצא ממנה ימים אחדים. ליוסל ברגנר אמר " אנחנו רוצחים אני לא עושה יותר תאטרון"  הוא לא כתב עליה אף פעם על המלחמה. האם עלו בו הדים לכאב הישן המודחק, לא נדע. הדיכאון רומז שכן.

    אלוני עובר את חייו בתחושת ניכור מוחלטת. רואה את עצמו מחוץ לעצמו רואה בעצמו זיוף. וכמו שכבר נאמר הלום קרב לא יודע את אשר הוא יודע. הוא מזויף, העולם מזויף הכל מתערבל. 

     אלוני הטיל ספק בכל שורה שכתב. כשאמר דבר מה מיד רצה לשנות אותו ולשלול את הקודם. אלא שהוא האמין שהוא חוזר ומשפץ ומשפר את כתביו. כך הלכה הפרשנות על " האסטטיקה של זיוף" שלו והתפשטה.

    הוא החל לשתות יותר ויותר והיו שנים בו נראו עיניו אדומות משכרות בעת שעבר ברחוב.הוא השתמש בכדורי שינה כדי לישון ובכדורי מרץ כדי להתעורר וכדי שיוכל להביט לאנשים בעיניים, בעיקר כשהיה מביים. כשהתחיל לעבוד בתאטרון העמדת הפנים, הזיוף, המשחק היו לו לגאולה מסוימת. היה לו מאחרי מה להסתתר ולהתגלות ולשחק משחק שלא הבין. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/12/08 20:52:
      ניכרים דברי אוהב
        30/12/08 17:30:


      איזה יופי שכתבת עליו.

      גם איזה יופי הוא וגם איזה יופי.

      כתבת.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין