הוא מסמל בשבילי הרבה דברים.

הוא עוד אחד מהאבות שמעולם לא היו לי.

הוא מחבר אותי לאידיאלים שלי שממילא מחודדים ביותר גם ככה. אני אוהב אנשים שמזכירים לי את האידיאלים שלי בצורתם הטהורה ביותר. אלה שמבהיקים מבין ההמון המתפשר, המקמבן, הכביכול ריאליסטי ופרגמטי.

הוא לא נותן לעצמו להסחף בתוך העובדה שהוא מוכר לציבור.

הוא בוהמיין לא באריזה אלא שבניגוד להורי הבורגנים ואלפי כבשים אחרות הוא לא מפסיק לחקור ולבדוק ולשאול.

בדיוק כמוני.

בגלל זה הגיל הוא בכלל לא פקטור בינינו.

יש בו נימוס שבא מהמקום הנכון- הרצון לחיות בעולם בו אנשים מכבדים את גבולותיו של השני. שאנשים בו מודעים לכל פעולה שלהם שעלולה לפגוע באחר.

הוא עדיין זורק את הסיגריות שלו על המדרכה. אבל נו באמת...

הוא מהאנשים הבודדים שאני יכול להקשיב להם ולגמוע.

מהאנשים האלה שיכולים לגרום לך להרגיש קטן. באט אין א גוד וואי.

כל שניה בשיחה איתו היא זהב טהור.

רק חבל לי על מילים שם שאני לא זוכר. אני חושב לשאול אותו אם מפריע לו שנקליט את השיחות. אבל אולי זה יפגום במידת חופש השיחה שלו.

אני מקווה שהדברים איכשהו בכל זאת נטמעים בי ונדבקים לאישיותי ותודעתי.

לא יודע אצל כמה אנשים זה קיים. ני מאז שאני זוכר את עצמי אני זוכר את התחושה הממלאת אנרגיה זכה ותקוה של אחרי כל שיחה משמעותית שהיינו קוראים לה בשם קוד - "שיחת נפש".

עם השנים עוברות שנים בין שיחה לשיחה כזו. ואולי משהו בי מתקהה ומפחד לתת לע צמי להסחף בתוך התפעמויות כאלה.

בבכל מקרה- אנשים כמוהו הם החומר הפוטנציאלי לשיחות ורגעים כאלה.

כן ירבו אני אומר, כן ירבו.